בג"צ 5666/03

תקציר

בהחלטה תקדימית התייחס בית המשפט העליון הישראלי לסוגיה המורכבת שבה חלים דיני העבודה על יחסי העבודה בין עובדים פלסטינים לבין מעסיקים ישראלים בשטחים הכבושים ביהודה ושומרון. עובדים פלסטינים הגישו תביעות בדרישה להגנות בדיני העבודה הישראליים, כגון שכר מינימום ופיצויי פיטורים, בטענה שהעסקתם קשורה למערכות המשפט הישראליות בשל גורמים כמו תשלום במטבע ישראלי ותנאי חוזה שנכתבו בעברית. בתחילה, בתי הדין האזוריים לעבודה צידדו בעובדים והחילו את הדין הישראלי, אך בית הדין הארצי לעבודה ביטל זאת וקבע כי יש להחיל את החוקים המקומיים (הירדניים), ששונו בצווים צבאיים, משום שהעבודה התרחשה בעיקר בשטחים כבושים. עם זאת, בית המשפט העליון, בראשות המשנה לנשיאה א' ריבלין, קבע בסופו של דבר כי דיני העבודה הישראליים אכן צריכים לחול, תוך שימת דגש על עקרון השוויון ובמטרה למנוע אפליה בלתי צודקת בין עובדים פלסטינים וישראלים המבצעים את אותן מטלות תחת אותם מעסיקים. בית המשפט הדגיש כי החלת חוקים שונים המבוססים על לאום בלבד תנציח את אי השוויון ותעמוד בניגוד לעקרונות יסוד של כבוד האדם וזכויות העבודה כפי שהוכרו הן במשפט הישראלי והן באמנות בינלאומיות. החלטת בית המשפט הושפעה רבות מהתנאים המשפטיים הייחודיים במובלעות הישראליות בתוך השטחים, שבהם חל הדין הישראלי על תושבי ישראל, וחייבו גישה משפטית אחידה לכל העובדים באזורים אלה. פסק דין זה ביטל החלטות קודמות של בית הדין הארצי לעבודה, המחייבות החלת חוקי העבודה הישראליים, ובכך הבטיח יחס הוגן לעובדים פלסטינים וחיזק ערכי יסוד דמוקרטיים.