ע"א 130/84

תקציר

פסק הדין של בית המשפט העליון מתייחס להסדר גירושין בין בני זוג, לפיו האישה קיבלה בעלות על דירת בני הזוג ותכולתה, והבעל הסכים לשלם 1000 ₪ לחודש מזונות עבור בנם הקטין, כאשר האישה תפצה אותו אם סכום המזונות יגדל. בהמשך תבע הבן מזונות גבוהים יותר, שבית המשפט המחוזי אישר, אך דחה את תביעתו המאוחרת יותר של האב לשיפוי מגרושתו. כעת קיבל בית המשפט העליון באופן חלקי את ערעורו של האב, וקבע כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שדחה את תביעתו לשיפוי מבלי לבחון לעומק את מצבה הכלכלי של האישה. באופן ספציפי, בית המשפט הלין על כך שהערכאה הנמוכה יותר לא התייחסה לשווי הכספי של הדירה שהייתה בבעלות חלקית של האישה, אותה השכירה, ולמשמעות הפוטנציאלית של משאב כספי זה במילוי חובת השיפוי שלה. בית המשפט העליון קבע כי בעוד שלבעלות על דירה על ידי הורה משמורן אין בדרך כלל השלכות כספיות, יש לבחון האם קיימת הצדקה לפטור את האישה מחובת השיפוי במקרה זה. העניין מוחזר אפוא לבית המשפט המחוזי לבירור נוסף בסוגיית השיפוי. פסק הדין גם מבהיר את הכלל בדבר רציפות הסדרי הגירושין, ומאשר כי הוא חל רק על תביעתה האפשרית של האם ולא על תביעת הקטין למזונות.