ע"פ 669/83

תקציר

פסק דין זה נסוב סביב הפעלה מאוחרת של עונש מאסר על תנאי שהוטל על הנאשם. לנאשם היו היתקלויות מרובות עם החוק, שהובילו למספר עונשי מאסר בפועל ומאסר על תנאי. בשל שורה של נסיבות, הפעלת מאסר על תנאי מאחד התיקים הקודמים שלו נדחתה עד לאחר שריצה את עונש המאסר האחרון שלו ושוחרר. דעת הרוב, שניתנה על ידי השופט וינוגרד, קובעת כי החזרת הנאשם לכלא לריצוי מאסר על תנאי שהיה צריך להיות מופעל עם הרשעתו המקורית אינה צודקת. לפיכך, לבית המשפט יש סמכות להורות על חפיפה רטרואקטיבית של העונשים, ולפרש את סעיף 58 לחוק העונשין כמסמיך פעולה זו. מדובר בצעד חריג ויש לנקוט בו רק במקרים חריגים בהם קיים קשר בין המאסר על תנאי לבין המאסר שכבר ריצה. לחלופין, השופט וינוגרד מסתמך גם על סעיף 3 לחוק סדר הדין הפלילי, המאפשר לבית המשפט לפעול בדרך הנראית לו הטובה ביותר לעשיית צדק בעניינים פרוצדורליים. השופט מישר, בהסכמת הרוב, מסכים כי החזרת הנאשם לכלא תהיה בלתי צודקת. בהסתמך על תקנה 4א לתקנות העונשין, שלא בוטלה, טוען השופט מישר כי בית המשפט יכול להורות על חפיפה בין העונש שכבר ריצה לבין המאסר על תנאי. לדברי משהר, תחולתו הרטרואקטיבית של המאסר על תנאי מותרת על פי תקנה 4א, שאינה מגבילה במפורש את תחולתו לעונשים שעדיין מרצים. בדעת מיעוט גורסת השופטת שאצקי כי התרחשותו הרטרואקטיבית של מאסר על תנאי היא פעולה פיקטיבית המנוגדת לרוח הענישה. היא מפרשת את סעיף 58 לחוק העונשין כמגביל את החפיפה בין העונשים לאלה המרצים כיום וטוענת כי יש לפרש את החריג בצמצום. מאחר שהנאשם כבר סיים לרצות את עונשו, סבור השופט שאצקי כי אין מנוס מלהחזירו לכלא. בסופו של דבר, הערעור מתקבל בדעת רוב, ועונש המאסר על תנאי נקבע כאילו ריצוי נעשה במקביל למאסרו הקודם של הנאשם.