ע"פ 4991/24

תקציר

הערעור מתייחס לתיק פלילי בו הואשם המשיב ברצח המנוח, ניסים שטרית, בשנת 1986. כתב האישום הוגש בשנת 2021, למעלה מ-20 שנה לאחר ביצוע העבירה, והמשיב טען כי העבירה אסורה על פי חוק. המחלוקת העיקרית בערעור נסובה סביב פרשנות הוראת החוק הנוגעת להתיישנות בתיקים פליליים, ובפרט האם פעולות מסוימות שנקטה המשטרה בשנת 2010 מהוות "חקירה על פי חקיקה" המאפסת את תקופת ההתיישנות. מדובר בניסיונות של המשטרה לקבל דגימות DNA מבני משפחתו של המנוח ולהצליב אותן עם נתוני גוף לא ידועים, על מנת לאתר או לזהות את המנוח, שגופתו לא נמצאה. פעולות אלה בוצעו כחלק ממבצע משטרתי רחב יותר להצלבת נתוני נעדרים ואלמונים. דעת הרוב של השופטת אלרון והשופטת כנפי-שטייניץ קבעה כי פעולות אלה אכן היו פעולות חקירה על פי חקיקה, דבר שקטע את תקופת ההתיישנות. הם הדגישו את הקשר ההדוק בין איתור נעדרים לקידום חקירות פליליות, ובחנו את מטרת הפעולות וטיבן, ולא את ההקשר שבו בוצעו. משכך, התקבל הערעור והתיק הוחזר לבית המשפט המחוזי להמשך הליכים. השופט כשר, בחוות דעת חולקת, טען כי הפעולות המדוברות אינן פעולות חקירה על פי חקיקה, שכן הן לא נעשו לצורך קידום החקירה הפלילית הספציפית הנוגעת לנפטר, אלא כחלק ממבצע כללי לאיתור נעדרים. הוא הדגיש את הצורך בפרשנות מצמצמת של חריג ההתיישנות ואת היעדר הקשר הישיר בין המעשים לבין העבירה. משכך, היה דוחה את הערעור ומאשר את החלטת בית המשפט המחוזי לבטל את כתב האישום מחמת התיישנות.