עת"מ 47673-02-11

תקציר

המחלוקת נוגעת לשיעור הארנונה הראוי לשתי חצרות מסעדות בבעלות העותרים בתל אביב. העותרים טוענים כי יש לחייב את החצרות במס בשיעור נמוך יותר, ואילו המשיבה, עיריית תל אביב, גורסת כי חל שיעור גבוה יותר. המקרה נסוב סביב פרשנותו של צו הארנונה, המתווה את שיעורי הארנונה. קיימת מחלוקת ארוכת שנים בנוגע לסיווג ומיסוי של חצרות מסעדות בתל אביב. לפני 2008 היה שיעור מס נפרד לבתי קפה ומסעדות, אך רפורמה שינתה זאת והובילה למחלוקת על הסיווג הראוי של חצרות המסעדות. שני פסקי דין של בית המשפט המחוזי קיבלו את עמדת הנישומים לפיה יש למסות חצרות של מסעדות כ"קרקע תפוסה". כדי לפתור זאת, תיקנה מועצת העיר את צו הארנונה בשנת 2008, אך פרשנותו של המשיב לתיקון הייתה שונה מפסיקת בית המשפט. המועצה התכוונה להעלאה הדרגתית של שיעור המס, אך אישור השרים לא הזכיר זאת במפורש. העותרים טוענים כי ההעלאה ההדרגתית צריכה לחול על כלל המסעדות באופן אחיד, בעוד שהמשיבה טוענת כי היא חלה רק על מפעלים ותיקים יותר. בפני בית הדין עומדות שאלות מקדמיות בדבר שיהוי בהגשת העתירה וטיעוני המשיב לדחייה. לגופו של עניין, הוא בוחן את המצב לאחר 2008 ואת שאלת העלאת הריבית ההדרגתית. היא מוצאת כי עמדת המשיב, אף שנדחתה בסופו של דבר, אינה בלתי סבירה בהתחשב במורכבות המשפטית ובפסיקות קודמות של בתי המשפט. בית המשפט מגיע למסקנה כי שיהוי הגשת העתירה על ידי העותרים, ללא הצדקה, והיעדר פגיעה משמעותית בשלטון החוק, מצדיקים את דחיית העתירה, חרף היתרונות לטובת העותרים. פסק הדין קורא לעירייה לקבוע מדיניות אחידה בכל הנוגע למיסוי מסעדות, לאור פסקי הדין והחלטות הערעור. יצוין, כי העתירה נדחית ללא הוצאות, בהתחשב במכלול הנסיבות.