נמ"ב 1749-02-14

תקציר

אזרח ישראלי הוסגר מישראל לארה"ב והורשע שם בשורה של עבירות. לאחר מכן, על פי הסכם בין ארה"ב לישראל, הוא הועבר לישראל לריצוי יתרת עונשו. אלא שהאזרח מבקש כעת לרצות את יתרת עונשו בארה"ב, בטענה לתנאי כליאה קשים וקשים בישראל, וכי הסכמתו הראשונית להעברה ניתנה מבלי משים. השופט קבע כי החוק לנשיאת עונש מאסר במדינת אזרחותו של האסיר קובע כי נדרשת הסכמת האסיר להעברה, אך גם מונע ממנו לחזור בו מהסכמתו לאחר העברתו. מכיוון שהאזרח נתן את הסכמתו לפני ההעברה, הוא אינו יכול כעת לחזור לארה"ב כדי לרצות את עונשו. כמו כן, התקיימו תנאי ההעברה, הכוללים את הסכמת האסיר, מדינת ישראל והמדינה האחרת (ארה"ב). עוד טען האזרח כי העברתו לישראל אינה חוקית על פי החוק, המאפשר העברה רק אם אין מניעה לשלום הציבור. השופט דחה טענה זו וציין כי זכותו של האזרח לחזור לצורך ריצוי עונשו נגזרת מבקשתו ומחוק ההסגרה הישראלי, המחייב חזרתם של אזרחים ישראלים שהורשעו בחו"ל. לבסוף, מאחר שהעונש שהוטל על האסיר בארה"ב לא עלה על העונש המרבי בישראל בגין עבירה מקבילה, הורה השופט לאזרח לרצות את יתרת עונשו בישראל, שנספרה מיום מעצרו בישראל ועד להסגרתו לארה"ב.