פ"א 16347-10-09

תקציר

המחלוקת העיקרית במקרה זה נסובה סביב הסמכות ליתן היתר לחריגה משימוש בקרקע. המערער טוען כי לוועדה המקומית יש סמכות לאשר היתר כזה, ואילו המשיב טוען כי על הוועדה המחוזית והוולח'פ להסכים לו. החוק מאציל לוועדה המקומית את הסמכות להנפיק היתרים לשימוש חורג, אך כאשר הקרקע המדוברת מוגדרת כקרקע חקלאית, חלות דרישות התוספת הראשונה. על פי התוספת, שימוש חורג בקרקע חקלאית טעון אישור של הולכפ והוועדה המחוזית, שלא התקבל במקרה זה. המערער מנסה לפטור עצמו מחובה זו באמצעות שימוש בתכנית מתאר ארצית 10/ג/2, שלדעתו גוברת על ההכרזה על הקרקע כקרקע חקלאית. עם זאת, השופט דוחה פרשנות זו, שכן היא סותרת את תכליתה ולשונה של תכנית המתאר הארצית. עוד יודגש כי התכנית אינה מבטלת את ייעוד הקרקע כקרקע חקלאית. מאחר שהמערער לא קיבל את האישורים הנדרשים, נבחנות גם טענותיו החלופיות. אלה כוללים את תחולת הלכת ויסמרק, אותה דוחה השופטת משלושה טעמים: ראשית, רישיון העסק של המערער הוא זמני ועדכני, בניגוד לרישיון הבלתי מוגבל בזמן בפרשת ויסמרק; שנית, המקרה הנוכחי עניינו בצו הפסקה והפסקה, שאינו כבול לדרישות סעיף 208(ב) לחוק התכנון והבניה; ושלישית, לא ניתן לייחס את הסטיות המשמעותיות בקונסטרוקציה לתום לב מצד המערערת. בנוסף, השופטת מתייחסת לטענת המערער בדבר השיהוי בטיפול בעניינו על ידי הוועדה המחוזית ומוצאת כי אין בה כדי לספק טעם מוצדקת לקבל את הערעור, מה גם שניתנה למערער הזדמנות להציג את גרסתו לאירועים. אשר על כן, הערעור על החלטת בית משפט קמא נדחה, וצו ההפסקה וההפסקה נותר על כנו. כן חויבה המערערת לשלם למשיב שכר טרחה בסך 30,000 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית שנצברו החל מיום 1.3.2010.