דנ"מ 4469/15

תקציר

פסק הדין המדובר קשור למחלוקת על פרשנות התקנות המסדירות הנחות בארנונה, ובפרט בנוגע לטבלה שהרשויות המקומיות צריכות להשתמש בה לצורך חישוב ההנחות האמורות. התובעת טענה כי הנתבעת, עיריית תל אביב-יפו, הייתה צריכה להשתמש בשולחן שונה מזה עליו הסתמכה, מה שהוביל להנחות פוטנציאליות גדולות יותר לתושבים. התביעה המקורית, שהוגשה כתובענה ייצוגית בשם התובע ואחרים, נדחתה על ידי בית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב-יפו. החלטה זו אושרה גם על ידי בית המשפט העליון, שקבע כי בעוד שעל הרשויות המקומיות לאמץ טבלת הנחות, יש להן שיקול דעת לבחור בין שימוש בטבלה הנוכחית או העתידית. בית המשפט העליון נימק החלטה זו בנימוק של יצירת אחידות ושוויון ברמה הארצית, תוך הבטחת ודאות כלכלית הן לרשויות המקומיות והן לתושבים. התובעת ביקשה לקיים דיון נוסף, בטענה כי השארת בחירת השולחנות בידי הרשויות המקומיות תוביל לעוול, בעיקר לשכבות החלשות, ותסתר את תכלית התקנות. עם זאת, הבקשה נדחתה, שכן השופט קבע כי ההחלטה אינה כוללת חידושים או קשיים משמעותיים במיוחד המצדיקים דיון נוסף חריג. עוד ציינה השופטת כי טענות התובע מתאימות יותר לערעור מאשר לבקשה לדיון נוסף, וכי ההחלטה אינה סותרת תקדימים קיימים. לפיכך, פסק הדין המקורי, אשר דחה את תביעת התובעת, נותר על כנו.