עע"א 760/02

תקציר

מדינת ישראל הגישה עתירה נגד החלטת ועדת השחרורים להעניק שחרור מותנה לאדם המרצה עונש מאסר של שלוש שנים בגין אונס ומעשה סדום. העותרת טוענת כי הוועדה נעדרה סמכות לשחרר את המשיב משום שלא נתמכה בחוות דעת נדרשת של מב"ן (המחלקה לבריאות הנפש בשירות בתי הסוהר) לפיה המשיב אינו מהווה סכנה לציבור. לחילופין, טוען העותר, כי ההחלטה הייתה בלתי סבירה. בית המשפט מוצא כי החלטת ועדת השחרורים אכן התקבלה ללא סמכות חוקית. סעיף 12(א) לחוק שחרור על תנאי ממאסר קובע כי הוועדה לא תורה על שחרורו של אסיר המרצה עונש מאסר בגין עבירת מין, אלא אם הוגשה חוות דעת מוסמכת הקובעת כי לא נשקפת מהאסיר סכנה לציבור. אמנם סעיף 12(ב) מאפשר לוועדה לשחרר אסיר כזה ללא חוות דעת כאמור מטעמים מיוחדים, אך הוא אינו חל במקרה זה. חוות הדעת של מב"ן, אף שלא קבעה במפורש כי המשיב מסוכן, לא כללה גם קביעה פוזיטיבית של היעדר מסוכנות. בית המשפט קובע כי הגשת חוות דעת מב"ן היא תנאי מוקדם לסמכותה של הוועדה לשחרר אסירים המרצים עונשי מאסר בגין עבירות מין וכי כל תוצאה אחרת תהיה מנוגדת לתכלית החוק להגן על הציבור. זאת ועוד, בית המשפט דוחה את הטענה כי יש לקיים את החלטת הדירקטוריון על בסיס תיאוריית החוקיות היחסית, שכן הפגיעה אינה פגם קל אלא פגם מהותי. חוסר סמכותו של הדירקטוריון לקבל את ההחלטה הופך אותה לבטלה. לבסוף, בית המשפט מציין כי ועדת השחרורים אמנם אינה בית משפט, אך היא גוף מעין שיפוטי ואינה צריכה לאפשר חקירה נגדית של חוות דעת מב"ן כדבר שבשגרה. במקרה זה, הוועדה טעתה משפטית בכך שאפשרה חקירה נגדית כזו. מטעמים אלה נעתר בית המשפט לעתירה ומבטל את החלטת ועדת השחרורים לשחרר את המשיב.