ת"א 52250-01-22

תקציר

השופט במקרה זה קבע כי יש לדחות את התביעה משום שהיא חורגת מתקופת ההתיישנות. התובעת טענה כי יש להאריך את תקופת ההתיישנות בשל החלת תקנות שעת חירום הקשורות למשבר הקורונה. עם זאת, השופט ציין כי תקנות שעת חירום הן חקיקת משנה ולכן אין בהן כדי לגבור על החקיקה הראשית המתווה את תקופת ההתיישנות. הם גם מוגבלים בהיקפם לחוק בתי המשפט ואינם חלים על תקופת ההתיישנות. יתר על כן, פסיקות קודמות בנוגע לתקנות דומות במהלך שביתות במערכת בתי המשפט פירשו אותן כמאריכות את תקופת ההתיישנות רק אם המועד האחרון נופל בתוך תקופת השביתה. מאחר שהמועד האחרון להגשת התביעה לא חל בתוך תקופת תחולתן של תקנות שעת חירום, קבעה השופטת כי התביעה התיישנה ויש לדחותה. עוד ציינה השופטת כי קבלת טענת התובע תוביל להארכה בלתי סבירה של תקופת ההתיישנות, תוך פגיעה בוודאות המשפטית שתקופת ההתיישנות שואפת להשיג. לבסוף, השופט לא הכריע בטענתם הנוספת של הנתבעים כי יש לדחות את התביעה משום שהתובע לא הגיש תשובה להגנתם, שכן השופט אפשר לתובע להגיב לטענת ההתיישנות. ההחלטה התקבלה ללא צו להוצאות, והשופט דחה את התביעה.