ע"ו 1067-02-26

תקציר

בפסק דין זה, בית המשפט המחוזי בחיפה (בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים) דן בערעורו של פלוני (להלן: "המערער") על החלטת ועדת ערעורים שדחתה על הסף את תביעתו להכרה במחלת השימוטו כ"מחלת שירות" על פי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 (להלן: "חוק הנכים"). **עובדות המקרה:** המערער, יליד 1958, שירת בשירות קבע במשמר הגבול ובמשטרת ישראל ופרש לגמלאות בשנת 2015. הוא מוכר כנכה על פי חוק הנכים בשיעור משוקלל של 34% בגין מספר פגיעות. בשנת 2017 הגיש המערער תביעה להכרה במחלת השימוטו כנגרמת עקב שירותו. קצין התגמולים דחה את התביעה על הסף, בטענה כי על פי תיקון 29 לחוק הנכים, מחלת השימוטו אינה מוגדרת כמחלת שירות. ועדת הערעורים דחתה את ערעור המערער על הסף, בקובעה כי על מנת שתביעה תוכר, יש להוכיח שני תנאים מצטברים: (1) שהמחלה נכללת בגדר "מחלת שירות" כהגדרתה בחוק; (2) שהמחלה נגרמה כתוצאה מאירוע או תנאי שירות ייחודיים. מאחר ומחלת השימוטו אינה מופיעה ברשימת המחלות שבסעיף 1 לחוק הנכים, דחתה הוועדה את התביעה. בנוסף, הוועדה דחתה את טענת המערער כי התיקון לחוק אינו חל עליו, וקבעה כי המחלה לא הוכחה כתחילת גילויה לפני 1.1.2014, אלא התגלתה לראשונה בשנת 2016, כעולה מחוות דעת רפואית מטעמו. **טענות הצדדים:** * **המערער:** טען כי הוועדה יישמה את תיקון 29 לחוק הנכים באופן שגוי, והפכה אותו ל"חסם" לתביעתו. לטענתו, היה על הוועדה לבחון תחילה את הקשר הסיבתי בין המחלה לשירותו, ולא רק את הגדרתה כ"מחלת שירות". הוא טען כי עצם העובדה שהאבחון הפורמלי נעשה לאחר 1.1.2014 אינה מספיקה לדחייה, כאשר הסימנים הופיעו קודם לכן. בנוסף, טען כי תיקון 29 אינו מבטל את הוראות סעיף 1 לחוק, ואינו חל על מי שהגיש תביעתו לאחר שחרורו משירות קבע, בתוך שלוש שנים מיום השחרור. * **המשיב (קצין התגמולים):** טען כי כאשר המחלה אינה מופיעה ברשימת מחלות השירות, אין מקום להידרש לתנאי השירות. כמו כן, טען כי החריג הקבוע בחוק ההתייעלות הכלכלית (תיקון 29) אינו חל, שכן תסמיני המחלה הופיעו בשנת 2016. המשיב דחה את טענת המערער כי תיקון 29 אינו חל על משוחררי קבע, וטען כי העלאת טענה זו לראשונה בערעור מהווה הרחבת חזית. **הכרעת בית המשפט:** **השופט באומגרט (דעת רוב):** השופט באומגרט הציע לדחות את הערעור. הוא הדגיש את חשיבות סעיף 53(ג)(1) לחוק ההתייעלות הכלכלית, אשר קובע כי הוראות החוק לא יחולו על תביעה להכרה במחלה שהתגלתה לפני 1.1.2014. בית המשפט קבע כי תיקון 29 לחוק הנכים נועד לצמצם את ההכרה של אנשי קבע, למעט במקרים בהם לחבלה או למחלה זיקה ייחודית לשירות. בעניין תחולת התיקון על משוחררי קבע, דחה השופט באומגרט את טענת המערער, הן מפאת הרחבת חזית, והן לגופו של עניין. הוא קבע כי לשון החוק ברורה ואינה מבחינה בין משרת פעיל למשוחרר, וכי הוראות המעבר נתנו פרק זמן מספק להגשת תביעה. כמו כן, הוא הסתמך על פסק דין קודם ("עניין פלונית") שבו בית המשפט העליון הניח כי התיקון חל על משוחרר קבע שהגיש תביעתו לאחר שחרורו. לגבי התנאי הראשון להכרת זכות, קבע השופט באומגרט כי מחלת השימוטו אינה נמנית על המחלות המפורטות בסעיף 1 לחוק הנכים, ולכן אין מקום לבחון את התנאי השני (הקשר הסיבתי לשירות). בעניין מועד גילוי המחלה, דחה השופט באומגרט את טענת המערער כי די במסמך רפואי בודד משנת 1994 כדי להוכיח גילוי המחלה. הוא הסביר כי המונח "התגלה" מחייב מצב בו המחלה הפסיקה להיות חבויה וסימניה הופיעו, כלומר נדרש ביטוי חיצוני כלשהו. המסמך משנת 1994 כלל רק הפניה לבירור תפקודי בלוטת התריס, ללא כל ביטוי חיצוני למחלה. יתר על כן, חוות הדעת הרפואית מטעם המערער עצמו קבעה כי המחלה התגלתה בשנת 2016, כלומר לאחר המועד הקובע. **השופט כנעאן (דעת מיעוט חלקית):** השופט כנעאן הסכים עם השופט באומגרט כי תיקון 29 חל על עניינו של המערער. עם זאת, הוא חולק על הקביעה כי החריג הקבוע בסעיף 53 לחוק ההתייעלות אינו חל, וסבר כי יש להשיב את התיק לוועדה לבחינה רפואית-עובדתית מעמיקה יותר. לטענתו, הוועדה שגתה כאשר דחתה את הערעור על הסף מבלי לברר לעומק האם הרישום משנת 1994 מהווה גילוי של המחלה. השופט כנעאן הדגיש כי חוות הדעת הרפואית מטעם המערער הצביעה על קשר אפשרי בין מחלת השימוטו לסטרס וחשיפה לחומרים במהלך השירות, וכן על גילוי מחלה אוטואימונית אחרת בשנת 2003. הוא סבר כי יש לבחון את המסמך משנת 1994 (הכולל תלונות על כאבים בחזה ולסת והפניה לבירור בלוטת התריס) כ"שלב מקדים" של המחלה, ולא רק כמסמך בודד. בהתאם להלכת "עניין פלונית", די ב"ביטוי חיצוני כלשהו למחלה", גם אם לא אובחנה, כדי להחריג את התיקון. לטענתו, הוועדה לא ביררה לעומק את משמעות הפנייה לבירור בלוטת התריס על רקע התלונות בשנת 1994. הוא הוסיף כי בהליך אזרחי, וביתר שאת כאשר צד אינו מיוצג, חלה על בית המשפט חובת איזון עדינה, ובמקרה זה, כאשר המערער אינו מיוצג, חובת הוועדה להעמיד אותו על הצורך בבירור עובדתי-רפואי. **השופטת אטיאס (דעת רוב):** השופטת אטיאס הצטרפה לעמדת חבריה כי תיקון 29 חל על עניינו של המערער. עם זאת, היא הסכימה עם השופט כנעאן כי השאלה האם יש להחיל את החריג שבסעיף 53(ג)(1) היא סוגייה מעורבת של משפט ועובדה, ולא טהורה משפטית. היא הדגישה כי הוועדה הציגה למערער (שאינו מיוצג) כי מדובר במחלוקת משפטית בלבד, אך במהלך הדיון התברר כי יש גם צורך בבירור עובדתי-רפואי. השופטת אטיאס הסכימה עם השופט באומגרט כי המסמך משנת 1994 לבדו אינו מספיק לביסוס טענת גילוי המחלה לפני 2014, במיוחד כאשר חוות הדעת מטעם המערער קובעת כי המחלה התגלתה בשנת 2016. היא גם ציינה כי אין מדובר במערער "בלתי מיוצג קלאסי", שכן הוא מיומן בהליכים משפטיים. עם זאת, לאור המסגרת הדיונית המטעה בתחילת הדיון והתכלית הסוציאלית של החוק, הציעה השופטת אטיאס לקבל את הערעור, לקצוב למערער 120 יום להגשת חוות דעת רפואית מתוקנת המבססת את גילוי המחלה לפני 1.1.2014. אם יוגש חוות דעת כאמור, תדון הוועדה מחדש בשאלת תחולת החריג. אם לא, יושב פסק דין הוועדה על כנו. כמו כן, הציעה שלא לעשות צו להוצאות. **התוצאה הסופית:** בית המשפט קיבל את הערעור ברוב דעות (השופטת אטיאס והשופט כנעאן מול דעת השופט באומגרט). ניתנה למערער ארכה להגשת חוות דעת רפואית חדשה. אם לא תוגש חוות דעת כאמור, יושב פסק דין הוועדה על כנו. לא נפסקו הוצאות. **עקרונות משפטיים וחידושים:** * **תחולת תיקון 29 לחוק הנכים:** בית המשפט אישר כי תיקון 29 לחוק הנכים, אשר נועד לצמצם את הכרת אנשי קבע, חל על תביעות המוגשות לאחר כניסתו לתוקף, גם אם מדובר באנשי קבע ששוחררו משירות קבע לפני הגשת התביעה. * **פרשנות "התגלה" לעניין חריג תיקון 29:** נקבע כי לצורך החריג הקבוע בסעיף 53(ג)(1) לחוק ההתייעלות הכלכלית (המתייחס למחלה שהתגלתה לפני 1.1.2014), די ב"ביטוי חיצוני כלשהו למחלה, בין אם אובחנה ובין אם לאו". עם זאת, הפניה לבירור בלבד, ללא כל סימן חיצוני נראה לעין, אינה מספיקה. נקבע כי "מחלות חבויות ללא סממן חיצוני" אינן נכנסות בגדר החריג. * **חובת הוועדה בבירור עובדתי-רפואי:** השופטים כנעאן ואטיאס הדגישו, בפרט כאשר מדובר במערער שאינו מיוצג, את חובתה של ועדת הערעורים לקיים בירור עובדתי-רפואי מעמיק, ולא לדחות תביעה על הסף כאשר יש ספק באשר לפרשנות הראיות או למועד גילוי המחלה. גם אם המערער מציין שהמחלוקת היא משפטית, אם עולה צורך בבירור עובדתי-רפואי, יש להבהיר זאת למערער ולאפשר לו להציג ראיות בהתאם. * **סמכויות ועדת הערעורים:** בית המשפט חזר על הדעה כי לוועדת הערעורים סמכויות פרוצדורליות גמישות, וניתן לה להשתמש בהן לקיים בירור מעמיק, לרבות קבלת מידע נוסף או חוות דעת, במטרה לשרת את התכלית הסוציאלית של החוק. * **הסתמכות על חוות דעת:** בית המשפט בחן את חוות הדעת הרפואיות שהוגשו. נקבע כי אם חוות הדעת מטעם המערער קובעת שהמחלה התגלתה לאחר המועד הקובע, יש בכך משקל רב, אלא אם מוצגות ראיות סותרות ומבוססות. * **גישה למערער בלתי מיוצג:** אף שהמערער אינו "בלתי מיוצג קלאסי", השופטות כנעאן ואטיאס הדגישו את החובה לאזן בין שמירה על כללי המשחק המשפטיים לבין סיוע למערער שאינו מיוצג, במיוחד לאור התכלית הסוציאלית של חוק הנכים. **חידוש מרכזי:** ההחלטה להחזיר את התיק לוועדה, תוך מתן ארכה להגשת חוות דעת חדשה, למרות שהמערער עצמו לא ביקש זאת במפורש, ומתוך הכרה בחוסר הבהירות לגבי אופי המחלוקת (משפטית/עובדתית) בתחילת הדיון, מהווה דוגמא ליישום הגמישות הפרוצדורלית של ועדות הערעורים והתחשבות בתכלית הסוציאלית של החוק.