ת"א 5231-01-26

תקציר

בסדר גמור. להלן ניתוח משפטי מקיף בעברית, בהתבסס אך ורק על הנתונים שסופקו, תוך התמקדות בעקרונות משפטיים וחידושים: **ניתוח משפטי: ת"א 5231-01-26 סיני נ' מדינת ישראל – הרשות לרישום והסדר זכויות מקרקעין** **מבוא** הפסק דין הנדון עוסק בתביעה שהגיש התובע, משה סיני, למתן צו הצהרתי על זכויותיו הנטענות במקרקעין הידועים כגוש 30617 חלקה 186 (להלן: "המקרקעין" או "חלקה 186"), ולמתן צו המורה לנתבעת, הרשות לרישום והסדר זכויות מקרקעין, לרשום הערת אזהרה על זכויותיו הנטענות. בית המשפט המחוזי בירושלים, בפסק דין שניתן על ידי כבוד השופטת תמר בר-אשר, הורה על סילוק התביעה על הסף. **הרקע העובדתי והמשפטי** 1. **רישום הבעלות המקורי:** על פי פנקס הזכויות, נכון ליום 16.5.1966, נרשמו הבעלות בחלקה 186 על שם בני משפחת אבו חמדה, בחלוקה של 4/6 חלקים. 2. **החלת המשפט הישראלי:** החל מיום 28.6.1967, החלקה נכללה בשטח מדינת ישראל מכוח צו סדרי השלטון והמשפט (מס' 1), תשכ"ז-1967. 3. **מעמד "נפקדים":** בית המשפט קבע כי כל בני משפחת אבו חמדה הרשומים כבעלי הזכויות בחלקה משנת 1966, הם "נפקדים" כהגדרתם בחוק נכסי נפקדים, תש"י-1950 (להלן: "חוק נכסי נפקדים"). קביעה זו נתמכה במספר פסקי דין קודמים. 4. **הקניית זכויות למדינה:** * ביום 1.11.1999, נרשמה הקניית 1/3 חלקים מהחלקה, שהיו רשומים על שם צבחי אבו חמדה, לטובת האפוטרופוס לנכסי נפקדים. * ביום 25.7.2024, נרשם חלק זה (1/3) על שם רשות הפיתוח, בעקבות עסקת מכר לפי סעיף 19 לחוק נכסי נפקדים. * ביום 20.7.2025, נרשמה הערת האפוטרופוס לנכסי נפקדים על חלקם של שאר האחים אבו חמדה (2/3 חלקים). 5. **טענת התובע לרכישה:** התובע טוען כי ביום 8.8.1989 רכש את חלקה 186 מאדם בשם באג'ס זלאבני (להלן: "זלאבני"). לטענת התובע, אביו של זלאבני רכש את הקרקע עבור זלאבני מהאחים אבו חמדה בשנת 1966, כאשר זלאבני היה קטין. 6. **הראיות התומכות בטענת התובע:** * **"שטר מכר על מגרש" מיום 8.8.1989:** מסמך בכתב יד, המציין את המוכר (זלבאני בגס איבן שחאדה) ואת הקונים (משה בן חמו והתובע). במסמך זה, תוארה החלקה הנרכשת באופן שאינו תואם לחלקה 186, אלא לחלקה גובלת בה מדרום. בית המשפט קבע כי תיאור זה לבדו מספיק כדי להצביע על כך שהמסמך אינו נוגע לחלקה 186. * **"תצהיר" מיום 8.8.1989:** תצהיר של אדם בשם אבו עמר באסם, המצהיר כי נכח בעת מכירת "המגרש בגבול בית חנינה לרמות בגוש 30617". במקור, נוסח התצהיר לא כלל את ציון מספר החלקה. התובע הודה כי הוסיף את המילים "חלקה 186" בכתב ידו במועד מאוחר יותר, על מנת להבהיר את העניין, דבר שהתפרש על ידי בית המשפט כזיוף ראיה. 7. **הליכים קודמים:** * **ת"א (שלום ירושלים) 3390/07:** בשנת 2007, המדינה הגישה תביעה לסילוק ידו של התובע ממקרקעין הסמוכים לחלקה 186, שאליהם פלש. במסגרת תביעה זו, התובע העלה טענות דומות לטענותיו בתביעה הנוכחית, וצרף את "שטר המכר" ואת "תצהיר" באסם (ללא התוספת "חלקה 186"). * **פסק דין מיום 24.4.2010:** בית משפט השלום קיבל את תביעת המדינה והורה לתובע לסלק ידו מהמקרקעין, וקבע כי התובע לא הוכיח את טענותיו בדבר רכישת זכויות, רצח המוכר הנטען, זכויות המוכר, או שהמוכר היה מיופה כוח. * **ע"א (מחוזי ירושלים) 31677-06-10:** ערעורו של התובע על פסק הדין התקבל בהסכמה, ונקבע כי התובע יפנה את המקרקעין תוך עשרים יום. בית המשפט ציין כי התובע לא פינה את המקרקעין עד היום. 8. **הליכים נוספים:** הפסק דין מפרט שורה ארוכה של הליכים שהתקיימו בנוגע לחלקה 186 ולבני משפחת אבו חמדה, לרבות תביעות של פכרי אבו חמדה, תביעות של אנשים אחרים הטוענים לזכויות מכוח רכישות מבני משפחת אבו חמדה, ותביעות בנוגע למעמד "נפקדים". יודגש כי התובע לא היה צד לאף אחד מהליכים אלו, למעט העובדה שלכאורה נכח באחד הדיונים. **דיון והכרעה – סילוק התביעה על הסף** בית המשפט החליט להורות על סילוק התביעה על הסף, מן הטעמים הבאים: 1. **שימוש בראיה כוזבת (זיוף):** התובע הודה בזיוף התצהיר של באסם, על ידי הוספת ציון "חלקה 186" בכתב ידו במועד מאוחר. בית המשפט הפנה לפסיקה עקבית לפיה יש לסלק תביעה הנשענת על שקר או זיוף ראיות. 2. **היעדר תשתית עובדתית בסיסית:** גם ללא עניין הזיוף, בית המשפט מצא כי התובע לא הניח כל תשתית עובדתית מינימלית לתמיכה בטענותיו. * **"שטר המכר" אינו רלוונטי:** המסמך הנטען כשטר מכר אינו עוסק בחלקה 186, אלא בחלקה גובלת. * **כוח קביעות בפסקי דין קודמים:** טענותיו של התובע בנוגע לעסקת המכר הנטענת כבר נדונו ונדחו בפסק דין משנת 2010 (ת"א 3390/07), וכן בערעור שהוגש בעקבותיו. קביעות אלו מחייבות את התובע מכוח דוקטרינת מעשה בית דין (אף שלא הועלתה במפורש כטענת סף על ידי הנתבעת, השלכותיה משמעותיות). * **הפרת פסקי דין:** התובע ממשיך להפר פסקי דין קודמים המחייבים אותו לפנות את המקרקעין. 3. **היעדר הוכחת זכויות:** * **מעמד "נפקדים" של האחים אבו חמדה:** בית המשפט הדגיש כי נקבע זה מכבר כי האחים אבו חמדה הם נפקדים, ונכסיהם הם נכסי נפקדים. טענותיו של התובע לא סתרו קביעות אלו. * **היעדר תיעוד לעסקה מ-1966:** אין כל תיעוד במרשם לעסקה הנטענת בין זלאבני לאחים אבו חמדה בשנת 1966. * **סותר קביעות בפסיקה:** טענת התובע לפיה ההסכם עם זלאבני נחתם בשנת 1966 עומדת בסתירה לקביעות בפסק דין משנת 2011 (ת"א 17290-09-11) שקבע כי שניים מהאחים עזבו את ישראל לכל המאוחר בשנת 1956. 4. **היעדר הגיון בדחיית רישום:** התובע לא נתן הסבר סביר לכך שלא טרח לרשום את העסקה הנטענת משנת 1989. אף אם נקבל את טענתו שהערת האפוטרופוס (שנרשמה רק בשנת 2007) מנעה זאת, עמדו לרשותו 18 שנים (1989-2007) לרשום את העסקה. **עקרונות משפטיים וחידושים** * **סילוק תביעה על הסף:** בית המשפט הפעיל את סמכותו לסלק תביעה על הסף, שהיא סמכות מרחיבה, במקרים של היעדר עילה, חוסר בסיס עובדתי, או שימוש לרעה בהליכי משפט (כמו הצגת ראיות מזויפות). * **מעשה בית דין (Res Judicata):** אף שלא הועלתה כטענת סף על ידי הנתבעת, בית המשפט השתמש בקביעות שניתנו בפסקי דין קודמים, אשר דנו בטענות דומות של התובע לגבי המקרקעין, על מנת לדחות את תביעתו הנוכחית. הדבר מבטא את העיקרון לפיו אין לדון מחדש בעניינים שכבר הוכרעו. * **חוק נכסי נפקדים:** בית המשפט יישם את הוראות חוק נכסי נפקדים, תוך קביעה כי זכויות האחים אבו חמדה נחשבות לנכסי נפקדים, והקנייתן לרשות הפיתוח ורישום הערת האפוטרופוס תקינים. * **חשיבות הרישום במרשם המקרקעין:** הדגש שניתן לחוסר התיעוד במרשם לגבי העסקאות הנטענות, ולחוסר מעש מצד התובע לרישום זכויותיו במשך שנים רבות, מדגיש את החשיבות המעשית של הרישום הפורמלי במרשם המקרקעין. * **דיני ראיות – זיוף ראיה:** בית המשפט הביע עמדה נחרצת נגד שימוש בראיות מזויפות, תוך הפניה לפסיקה רלוונטית, והדגיש כי הדבר מהווה עילה לדחיית תביעה. * **סדר דין מהיר וחסכוני:** סילוק התביעה על הסף חוסך דיון הוכחות ממושך, ובכך מקדם את עקרונות היעילות הדיונית וחסכון במשאבי בית המשפט והצדדים. **סיכום** בית המשפט מצא כי התביעה נעדרת כל בסיס עובדתי ומשפטי. הראיות שהוצגו אינן רלוונטיות לחלקה הנדונה, התובע הודה בזיוף ראיה מרכזית, וטענותיו כבר נדחו בעבר בפסקי דין חלוטים. לאור האמור, הורה בית המשפט על סילוק התביעה על הסף, תוך חיוב התובע בהוצאות הנתבעת.