ע"א 8741/01

תקציר

בפסק דין זה קיבל בית המשפט את הערעור שהתמקד בהבחנה בין הפרת חוזה יסודית להפרה לא יסודית של חוזה, כפי שנקבע בחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970. ההחלטה בחנה האם הייתה הצדקה למשיבה לבטל חוזה ללא מתן ארכה בעקבות הפרה על ידי המערערת. נקבע כי בין אם ההפרה הוסכמה בתחילה כיסודית ובין אם הפכה לבלתי מהותית בשל אי עמידה ממושכת, היה על המשיב לתת ארכה לפני סיום החוזה. במשך תקופה ממושכת המשיב לא ביטל את החוזה למרות שהמערערת לא עמדה בהתחייבויות הרכישה, דבר המצביע על סובלנות משתמעת או ציפייה לשיפור. לכן, על פי עקרונות של תום לב והגינות, היה צריך לתת הארכה. משכך, התקבל הערעור, ונפסק כי המשיב אינו רשאי להכריז על הודעת הביטול כדין. עוד הודגש בפסק הדין כי פסק דין זה אינו מתייחס למחלוקות אחרות בין הצדדים. בית המשפט הורה למשיב לכסות את הוצאות המשפט של המערערת, לרבות שכ"ט עורך דין בסך 75,000 ₪. המסקנה נתמכה פה אחד על ידי המשנה לנשיא ש' לוין והשופט א' גרוניס, עם פסק הדין שניתן על ידי השופט ריבלין.