עב"ל 47434-09-13

תקציר

דחיית הערעור התבססה על בחינת תיאוריית המיקרוטראומה, כפי שהובהרה בפסקי דין קודמים, לרבות בעניינה של אסתר נח. התיאוריה משמשת כמנגנון משפטי לטיפול בפגיעות בעבודה שאינן מסווגות כמחלות מקצוע או תאונות טיפוסיות, וממלאת את הפער החקיקתי. כדי שתביעות מיקרוטראומה יתקדמו, יש להוכיח שלושה אלמנטים: תנועות חוזרות, קשר סיבתי בין תנועות אלה לבין הפגיעה, וכי כל תנועה גרמה לפציעות קלות שהצטברו לכדי ליקוי משמעותי. פרשת אסתר נח הדגישה כי תנועות אינן חייבות להיות זהות אלא חייבות להיות דומות במהותן ותכופות מספיק כדי לגרום נזק מצטבר. עבודה פיזית לבדה אינה מתורגמת בקלות למיקרוטראומה, אלא אם כן ניתן לבודד תנועות ספציפיות ולהראות שהן תכופות וחוזרות על עצמן. בערעור זה, עבודתה של המערערת כללה תנועות כתפיים מגוונות ללא הרצף או התדירות הנדרשים להוכחת מיקרוטראומה, שכן היא נמנעה מלציין את משך וסדירותן של פעילויות אלה. בנוסף, מסמכים רפואיים הראו תלונות על כאבים בכתף שנה לאחר תחילת עבודתה. המערער טען לפרשנות מרחיבה יותר של הצדק, והציע כי על בית המשפט להעדיף עקרונות על על פני הגדרות משפטיות נוקשות. עם זאת, בית המשפט הדגיש את הצורך בפעולה חקיקתית לשינוי הדוקטרינה, ודחה את הערעור מחוסר תשתית עובדתית למיקרוטראומה, מבלי לפסוק הוצאות.