רע"א 5887/23

תקציר

פסק דין זה מתייחס לסכסוך רכושי משנות התשעים בו היו מעורבים המשיבים 1 ו-2 (הנתבעים) והמשיבים 3 ו-4 (התובעים). התובעים תבעו את הנתבעים לקבלת בעלות על נכס, בטענה כי רכשו אותו אך מעולם לא העבירו את שטר הבעלות על שמם. הנתבעים לא הגנו על עצמם, מה שהוביל לפסק דין ברירת מחדל לטובת התובעים. בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו הורה על זכאותם של התובעים לרשום את הנכס על שמם ומינה את המבקש – בא כוח התובעים – ככונס נכסים שיאפשר זאת. בהמשך לכך, ביקש המבקש להטיל על הנתבעים אחריות לתשלום שכר טרחתו ככונס נכסים, וכן הוצאות רישום נוספות, בסך 180 ₪. אולם, בית המשפט המחוזי דחה בקשה זו, בנימוק כי מינוי כונס הנכסים היטיב עם התובעים וכי הם גם עיכבו את מימוש זכויותיהם במשך שנים רבות. כונס הנכסים (המבקש) ניסה לערער על החלטה זו אך ללא הצלחה, מה שהוביל אותם להגיש בקשת רשות ערעור. פסק הדין דוחה את בקשת המבקש למתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי. בית המשפט מצטט פסיקה מבוססת המעניקה שיקול דעת רחב לבית המשפט הפרוצדורלי באשר להוצאות המשפט. מאחר שהחלטת בית המשפט המחוזי לא התבססה על טעות משפטית או אי תקינות, ערכאת הערעור אינה מתערבת. השופטת מדגישה כי התובעים לא ערערו על היעדר הפרשה להוצאות ושכר טרחת עורך דין בפסק הדין הראשוני, וחלף הזמן לעשות כן. טענתם העיקרית של המבקשים – כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא פסק להם הוצאות – אינה עילה מספקת לערעור, נוכח שיקול דעתו הרחב של בית המשפט בעניינים אלה. יתר על כן, בית המשפט המחוזי סיפק נימוקים להטלת שכר טרחת הכונס על התובעים, לרבות השיהוי הממושך במיצוי הזכויות, המצדיק את החלטתו. לפיכך, בקשת רשות הערעור נדחית, כאשר השופט בוחר שלא לפסוק הוצאות למי מהצדדים מאחר שלא התבקשה תגובה.