עת"מ 1540/09

תקציר

עיקר המחלוקת במקרה זה נסובה סביב פרשנותו של תצהיר שרנסקי ויישומו בעניינו של העותר. התצהיר, שניתן על ידי שר הפנים, פירט נוהל מקל למי שאיבדו את רישיון ישיבת הקבע שלהם בשל שהייה מחוץ לישראל במשך יותר משבע שנים. שאלת המחלוקת המרכזית היא האם תצהיר זה חל רק על תושבי מזרח ירושלים או על קבוצה רחבה יותר. בית המשפט מוצא כי אין צורך להכריע בשאלה זו באופן סופי, שכן היבטים אחרים של המקרה אינם חיוביים. בית המשפט קובע כי פרשנותו של המשיב לדרישות התצהיר אינה סבירה. לגופו של עניין, טוען המשיב כי ביקוריו של העותר בישראל אינם מהווים "ביקורים" כהגדרתם בתצהיר וכי נסיבות אחרות בתיק מחלישות את זיקתו לישראל. בית המשפט מוצא כי עמדת המשיב אינה עולה בקנה אחד עם לשון התצהיר ועולה כדי הפעלת סמכות שרירותית. זאת ועוד, בית המשפט מותח ביקורת על המשיב על כך שסיפק נימוקים שונים במהלך הליך העתירה ומציין כי אין להעמיד לנגד העותר את רכישת האזרחות הזרה כקטין. בנוסף, בית המשפט דוחה את טענות המשיב בדבר חוסר גילוי הלב של העותר ומשך שהותו מחוץ לישראל. לבסוף, בית המשפט פוסק לטובת העותר, מקבל את טענתו כי הוא עומד בתנאי תצהיר שרנסקי, ומורה למשיב להעניק לו מעמד של תושב קבע. המשיב נדרש גם לכסות את הוצאותיו של העותר.