ע"א 840/75

תקציר

פסק הדין מתייחס למחלוקת על העברת זכות חכירה ודמי ההסכמה שדורש מינהל מקרקעי ישראל (רמ"י). החוכרים, שהחזיקו בחכירה במשך 38 שנים, רצו למכור את ביתם ולעבור לעיר אחרת, אך מנהל מקרקעי ישראל דרש דמי הסכמה בסך 66,500 לירות עבור העברת החכירה. החוכרים טענו כי סכום זה אינו סביר ופנו לבית המשפט. שופט בית המשפט המחוזי פסק לטובתם והפחית את דמי ההסכמה ל-20,000 לירות. רשות מקרקעי ישראל ערערה על החלטה זו לבית המשפט העליון, שפסק בסופו של דבר לטובת מנהל מקרקעי ישראל. לטענת בית המשפט העליון, דרישת רמ"י לדמי הסכמה הייתה סבירה משום שהיא ייצגה את חלקו של בעל הקרקע בעליית ערך הנכס. בית המשפט קבע כי עליית ערך הקרקע בשל פוטנציאל מסחרי משופר היא עלייה ממשית שבעל הקרקע צריך ליהנות ממנה. זאת ועוד, בית המשפט הסביר כי קביעת שווי הקרקע על בסיס פוטנציאל ניצולה היא סבירה, מה גם שמחיר המכירה משקף אפשרויות אלה. באשר לטענת החוכרים כי דמי ההסכמה לא הביאו בחשבון את השימוש שלהם בנכס למגורים ואת הצורך לפנותו, מצא בית המשפט כי הקצאת שני שלישים מעליית ערך הקרקע לחוכרים נותנת מענה מספק לחשש זה. השופט התייחס גם לתפקידה של הקרן הקיימת לישראל כגוף ציבורי, וציין כי יש לעמוד באותם סטנדרטים משפטיים כמו בעלי קרקעות פרטיים. בית המשפט הגיע למסקנה כי דרישת רמ"י לדמי הסכמה של שליש מעליית ערך הקרקע כקרקע פנויה היא סבירה, ולכן קיבל את הערעור וביטל את החלטת בית המשפט המחוזי.