בד"א 45/17

תקציר

המערער ביקש להביא ראיות נוספות בערעורו על פסק דין משמעתי של בית משפט קמא הנוגע לטענות בדבר העברת כספי מרשו ואי שמירה על כבוד מקצוע עריכת הדין. ערכאת הערעור נדרשה לבחון אם ניתנה למערער הזדמנות להציג ראיה זו בבית משפט קמא ואם לאו, מדוע; אם הראיות היו רלוונטיות ויש בהן כדי לשנות את פסק דינו של בית משפט קמא; ואם זה היה נחוץ לניהול הצדק. המערער ניסה אך לא הציג ראיה זו בבית משפט קמא בשל חוסר שיתוף הפעולה של המתלונן וחוסר היענות בית המשפט לבקשותיו. הראיות כללו את עדותו החוזרת של המתלונן, ששינה את גרסתו לאירועים, ומסמכים שתמכו בגרסתו של המערער לסיפור. אלה היו חיוניים להכרעת הערעור ועשויים להביא לזיכויו של המערער, ולכן היו רלוונטיים ונחוצים לערעור. בית המשפט החליט כי מחדלו של המערער באי הצגת ראיה זו קודם לכן היה מספק, וכי יש להתיר את הראיות. עם זאת, ראיה אחת, מכתב תשובה ששלח המערער ללשכה, לא הותרה שכן אין לה כל נגיעה לאישומים נגדו, ולמערער לא הייתה כל הצדקה שלא להציגו קודם לכן. השופט הגיע למסקנה כי יש להחזיר את התיק לבית משפט קמא על מנת שישמע את הראיות הנוספות ויתן פסק דין חדש, תוך שהוא מציין כי כל ספק צריך להיות לטובת הנאשם בהליך מעין פלילי. דעת הרוב דחתה את הערעור ואישרה את הרשעתו של המערער בכל האישומים. בהתנגדותו היה השופט הופך את פסק דינו של בית משפט קמא ומבקש מבית משפט קמא לשמוע את הראיות ולתת פסק דין חדש.