ע"א 8293/13

תקציר

בית המשפט בחן את הבקשה לעיכוב ביצוע, את תגובות המשיבים ואת החלטות בית המשפט קמא הרלוונטיות, והחליט לדחות את הבקשה. תחילה דחה בית המשפט טענת סף פרוצדורלית שהעלו המשיבים 2 ו-3, והכיר בכך שתיקון משנת 2013 מאפשר עיכוב ביצוע תחת שינויים רגולטוריים ספציפיים. למרות שהמבקשת לא הייתה מודעת לתיקון, היא נענתה לו בשוגג בכך שהגישה את בקשותיה כראוי לפני ואחרי הערעור. על פי תקנה 466, הגשת ערעור בדרך כלל אינה עוצרת את ביצוע פסק הדין, ומאפשרת לזוכה ליהנות מפסק הדין בהקדם. חריג מותר אם המבקש מראה סבירות גבוהה להצלחת הערעור ומאזן נוחות חיובי, כלומר ביצוע פסק הדין עלול להוביל לשינויים בלתי הפיכים אם הערעור יצליח. במקרה דנן, החלטתו של בית משפט קמא מבוססת היטב ומתייחסת לאכיפת הסכם פשרה ישן עם התאמות קלות. רוב הצדדים הסכימו על תכנית שמיטיבה עם כולם, כולל המבקש, ומפחיתה את סיכויי ההצלחה של הערעור, המערערים בעיקר על קביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא – תחומים שבהם ערכאות הערעור מתערבות רק לעתים רחוקות, אלא אם כן הן חריגות ביותר. באשר למאזן הנוחות, הוא אינו נוטה לטובת המבקשת למרות טענותיה. אישור תב"ע נמשך בדרך כלל שנים, כך שגם אם ההליך החל, לא סביר שהוא יגיע לשלבים בלתי חוזרים לפני הדיון בערעור. אם ערעורה יתקבל, ניתן יהיה לגבש תוכנית חדשה במידת הצורך. יש לציין כי המשאבים העומדים על כף המאזניים שייכים למדינה, והמדינה מתנגדת לעכב את ביצוע פסק הדין. לפיכך, טיעונים אלה אינם מצדיקים שהייה. ההחלטה מתיישבת עם דחיית הליך הפינוי בלבד עד שנתיים לאחר פסק הדין. סיכומו של דבר, נוכח סיכויי הערעור ומאזן הנוחות בתפיסת "מקבילות הכוחות", הבקשה לעיכוב ביצוע נדחית. על המזכירות לקבוע את מועד הדיון בערעור לסוף שנת 2014, ועל המבקש לכסות את הוצאות המשיב מס' 1 והמשיבים 2 ו-3 בסך כולל של 10,000 ₪. החלטה זו ניתנה ביום 18.2.2014.