ת"א 2702-03-23

תקציר

השופט קיבל את טענת התובע כי רכבו נגנב, והורה לחברת הביטוח הנתבעת לפצות אותו בהתאם. השופט קבע כי חברת הביטוח לא הוכיחה כי התובע מסר פרטים כוזבים או הסתיר מידע בכוונת מרמה, כפי שנטען. השופט ביסס זאת על מספר גורמים. ראשית, טענות התובע בדבר מקום הגניבה היו עקביות, וטענת חברת הביטוח כי הרכב היה במקום אחר לא הוכחה דיה. שנית, שיתוף הפעולה של התובע עם חוקר חברת הביטוח, המאפשר להם לעיין ברישומי הטלפון שלו ולתשאל אנשים שיצר עמם קשר, לא הצביע על כוונה להונות. שלישית, עיסוקו של התובע, אותו הגדיר החוקר באופן שלילי כמערב "מונחים מוזרים" ולקוחות "במצוקת אשראי", לא היה קשור במידה מספקת לגניבה. רביעית, ההיסטוריה הביטוחית של הרכב, המלמדת על מספר תאונות, לא הוכיחה כי לתובע היה מניע לבצע את הגניבה, שכן מרבית התאונות התרחשו לפני שהיה בעליו של הרכב. לבסוף, השופט ציין כי מועד הגניבה לא נקבע, והעובדה שהיא התרחשה בשבת בעיר עם מחסומים אינה מעידה בהכרח על הונאה. השופטת פירטה גם את הנזקים שתשלם חברת הביטוח, לרבות שווי הרכב הגנוב, עוגמת הנפש, הוצאות משפטיות, עלויות השכרת רכב, ודחתה את התביעה בגין פגיעה בשמו הטוב של התובע. חברת הביטוח חויבה לשלם סכומים אלה בתוך 30 יום.