ת"א 36838-03-14

תקציר

התובעת, ששכרה מחסן מלא מטלטלין, תבעה את הנתבעים על הוצאת הסחורה מהמחסן וטענה כי הסחורה שייכת לה. היא גם טענה לבעלות על משאית ניסאן הרשומה על שמו של עמרי, אחד הנתבעים. הנתבעים טענו אחרת, וציינו כי העסק ונכסיו, לרבות המשאית, שייכים לעמרי. בית המשפט פסק לטובת התובע. בית המשפט קבע כי הכספים ששימשו לרכישת הציוד והמשאית הגיעו מהתובע או מדניס ואנטון, מקורבי התובעת, ולא מהנתבעים. בית המשפט מצא את עדי התביעה אמינים והאמין לגרסתם לאירועים, שהציגה את הנתבעים כלא אמיתיים ולא אמינים. התובעת סיפקה ראיות מספיקות – לרבות רישומים כספיים – כדי לתמוך בטענתה, בעוד שהסברי הנתבעים בדבר הבעלות על העסק ומקור מימונם היו בלתי עקביים ובלתי מתקבלים על הדעת. בנוסף, הגישו הנתבעים תצהיר של אישה מבוגרת, סימונה בן לולו – סבתו של עמרי ואמה של אסתר – שבית המשפט דחה אותו כחסר אמינות, שכן היא לא ידעה לקרוא או להבין את תוכן התצהיר. בית המשפט הגיע למסקנה כי התובעת הוכיחה את טענתה במאזן ההסתברויות ונתן פסק דין הצהרתי בו נקבע כי המטלטלין שהוצאו מהמחסן שייכים לתובע, אך ערכו המדויק של הציוד לא הוכח. עוד קבע בית המשפט כי משאית הניסאן שייכת לתובעת והיא יכולה לרשום אותה על שמה. הנתבעים חויבו לשלם את שכר טרחת התובע, ופסק הדין ניתן לטובת התובע. לנאשמים זכות לערער על ההחלטה בבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.