עמ"נ 20957-02-15

תקציר

המחלוקת נסובה סביב היטל השבחה, סוג של מיסוי שמטרתו לחלק את התועלות הכספיות הנובעות מפרויקט ציבורי המעלה את ערך הקניין הפרטי. השומה המקורית של ההיטל על פיסת נכס אותגרה על ידי בעל הקרקע, מה שהוביל למינוי שמאי מכריע, שתפקידו להחליט ללא משוא פנים על גובה ההיטל. החלטת השמאי, שקבעה היטל גבוה יותר מהשומה הראשונית, נדחתה על ידי בעל הקרקע ונתמכה על ידי הוועדה המקומית. נקודת המחלוקת העיקרית היא האם הוועדה המקומית כבולה להחלטת השמאי המכריע או שיש לה סמכות לשנותה. בית המשפט בוחן את הוראות החוק והפסיקה סביב סוגיה זו. מסקנתה היא כי על הוועדה המקומית לאמץ את הערכת השמאי המכריע ואינה יכולה לשנותה באופן חד צדדי. מסקנה זו מתבססת על פרשנותם של סעיפי המשפט הרלוונטיים, ובראשם סעיפים 14(ב) ו-14(ו) והפסיקה, המדגישים את תפקידו של השמאי המכריע בקביעת סכום ההיטל ללא משוא פנים. בנוסף, דברי ההסבר לתיקון מס' 84 לחוק התכנון והבניה תומכים בפרשנות זו, במטרה למנוע אי שוויון והסכמים פסולים. פסק הדין דן גם בהיקפה המצומצם של סמכותה של הוועדה המקומית לגבות תשלומים ובעקרון שלטון החוק בהליכים מינהליים. מאחר שהחלטת ועדת הערר מתיישבת לגופו של עניין, בית המשפט דוחה את הערר ומורה לבעל הקרקע לשלם לוועדה המקומית שכר טרחת עורך דין בסך 10,000 ₪.