ת"א 34172-12-17

תקציר

התובעת, ילידת שנת 2000, סבלה ממום במערכת העצבים המרכזית בשם ספינה ביפידה, ותבעה את משרד הבריאות ואת קופת החולים שלה. בתביעה נטען כי הנתבעים התרשלו בכך שלא המליצו לאמה של התובעת ליטול חומצה פולית לפני הכניסה להריון, דבר שיכול היה למנוע את המום העוברי. אמה של התובעת ביקרה אצל רופא נשים במרץ 1998 והביעה את רצונה להיכנס להריון, אך לא הומלץ לה ליטול חומצה פולית. השופט קבע כי משרד הבריאות, בתפקידו כרגולטור, לא התרשל בעיכוב פרסום הנחיות הממליצות על צריכת חומצה פולית לפני ההיריון, שכן מדובר בהחלטה סבירה ואחראית בשל היעדר בסיס מדעי והסיכונים הפוטנציאליים. כמו כן, קיבלה השופטת את חוות דעת המומחים מטעם הנתבעים, לפיהן בעת ביקור האם לא היה נהוג להמליץ על חומצה פולית למניעת שכיחות ראשונית של פגמים. לפיכך, הגינקולוג לא התרשל בכך שלא המליץ על כך לאמה של התובעת. באשר לחובת הגילוי, טענה השופטת כי לרופא המטפל לא הייתה חובה ליידע את היולדת על האפשרות ליטול חומצה פולית, שכן המלצה זו לא נתמכה במידע מספק או בהנחיות של משרד הבריאות או האיגודים המקצועיים. חובת היידוע, קבע השופט, אינה חלה על המלצות או טיפולים שלא הוכחו ואינם מקובלים בקהילה הרפואית. מאחר שהשופטת לא מצאה אחריות מצד הנתבעים, שאלת הקשר הסיבתי הייתה מיותרת. עם זאת, השופט דן בכך בקצרה, והעריך את שיעור החמרת הסיכון עקב היעדר המלצה לחומצה פולית ב-30%, והותיר פתוחה את האפשרות לפיצוי מידתי אם הוכחה חבות. השופטת דחתה גם את טענות הנתבעים כי החלטת ההורים שלא להפסיק את ההיריון מנתקת את הקשר הסיבתי, שכן התביעה הנוכחית נועדה למנוע את הסיכוי של התובעת להיוולד בריאה, ולא להתמקד באפשרות של הפסקת הריון. לבסוף, השופטת לא ראתה בהחלטת ההורים שלא להפסיק את ההיריון כאשמה תורמת. לפיכך, התביעה נדחתה במלואה.