ת"א 14481-06-14

תקציר

הסכסוך בין שתי המשפחות השכנות נסוב סביב חומה משותפת שנבנתה לפני למעלה מ-20 שנה, ומאז התברר כי היא משתרעת לתוך רכושם של התובעים. התובעים דרשו מהנתבעים להרוס את החלק הפולש לחומה, ואת הבנייה הנוספת הצמודה לה, ולהשיב את הקרקע שהופקעה. הנתבעים טענו כי החומה נבנתה בהסכמת הבעלים הקודמים, וכי התובעים היו מודעים למצב בעת רכישת הנכס. השופטת בחנה ביסודיות את האירועים שהובילו למשפט, את עדויות העדים ואת טיעוני הצדדים. נקבע כי לא הנתבעים ולא הבעלים הקודמים ידעו כי החומה חרגה מקו הגבול של הנכס בעת בנייתה, וכי שני הצדדים הסכימו במשתמע למיקומה. לפיכך, הנתבעים לא החזיקו במקרקעי התובעים, ולתובעים הייתה הזכות לדרוש את הסרת החומה ואת החזרת אדמותיהם. עם זאת, השופט קבע כי הוראת ההריסה תגרום לפגיעה קשה בנאשמים, בעוד שהתובעים לא הוכיחו כי הימצאות החומה פוגעת באופן משמעותי בזכויות הקניין שלהם. סירובם של התובעים לשקול כל פתרון אחר מלבד הריסה, יחד עם תום ליבם של הנתבעים בבניית החומה, הביאו את השופט לפסוק נגד ההריסה. תחת זאת, הורה השופט על רישום הערה בדבר ביצוע פסק הדין, קביעת השטח הפולש והבהרת היעדר עילה להריסה. כמו כן חויבו הנתבעים לשלם לתובעים 22,356 ₪ דמי שימוש, וכן הוצאות סקר ושמאות של התובעים ושכר טרחת עורכי דין בסך 11,700 ₪. עוד ציין השופט כי אם התובעים ישיבו בעתיד את הקרקע הציבורית שהופקעה שלא כדין, הם יוכלו לדון מחדש בתביעה.