עמ"ה 169/87

תקציר

הפרשה שעל הפרק סובבת סביב מיסוי מענק פרישה המשולם למר שנקר, עובד ותיק של בנק לאומי, שהעלה לא פעם חשדות לשחיתות ולמעשים בלתי חוקיים אחרים שמבצעת הנהלת הבנק. עם פרישתו קיבל שנקר סכום השווה ל-120 אלף דולר, שלטענתו היה במידה רבה תמורה ששולמה עבור שתיקתו. השאלה הניצבת בפני בית המשפט היא האם יש למסות סכום זה, העולה על הסכום הפטור ממס, כהכנסת עבודה או רווחי הון, או שמא הוא פטור ממס לחלוטין. פסק הדין, שניתן על ידי השופט ויתקון, פותח בסיכום החוקים החלים ופסקי דין קודמים הנוגעים למענקי פרישה ומיסויים. על פי הפסיקה הרווחת, כל סכום המתקבל בעת הפרישה, מעבר לסכום הפטור ממס, חייב במס כהכנסת עבודה. עם זאת, אם מענק הפרישה אינו קשור לסיום העסקה, המיסוי שלו נבחן בנפרד. השופט ויתקון קובע כי כל הסכום של 120 אלף דולר היה מענק פרישה, שהונע מרצון הבנק להשתיק את שנקר ולמנוע ממנו גישה למידע רגיש. עיתוי התשלום, במקביל לפרישתו של שנקר, כמו גם המסמכים הקשורים למענק, תומכים במסקנה זו. הנהגת הבנק שמה לה למטרה למנוע דליפות מידע עתידיות על ידי הרחקת שנקר לחלוטין מהבנק. בנוסף, השופט מדגיש כי שנקר לא הציג ראיות מספיקות לתמיכה בטענתו כי הסכום כלל תמורה נפרדת בגין שתיקתו. פסק הדין מתייחס גם לטענה החלופית של שנקר, לפיה הסכום שולם בגין ויתור על נכס ולכן יש לחייבו במס כרווח הון. השופטת מסכימה כי המידע שהיה בידי שנקר היווה נכס, וויתור עליו יכול להיחשב כמכירת נכס, המחייבת במס רווחי הון. עם זאת, המסקנה העיקרית היא כי הסכום כולו היה מענק פרישה, החייב במס כהכנסה מעבודה. כתוצאה מכך, שנקר אחראי לשכנע את בית המשפט אחרת, דבר שהוא לא עשה. עוד מדגישה השופטת כי התנהלותו של המשיב בתיק זה, לרבות גילויי עברו והמשך גילוייו על ניהולו הכושל של הבנק, אינה מעלה על הדעת כי הבנק ישלם לו עמלה שאינה משתמעת לשתי פנים בגין מידע שכבר פורסם. בסופו של דבר, השופט מורה לשנקר לשלם את הוצאות המשיב, שנקבעו על סך של 2,500 ₪, ופסק הדין ניתן לטובת המשיב.