פ"א 1004/01

תקציר

המערערת נקנסה בגין שתי עבירות על חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951, בגין העסקת עובדים במנוחה השבועית. למרות שהתכוון לערער על הקנסות, החמיץ המערער את המועד האחרון להגשת בקשה למשפט חוזר בשל טעויות מנהליות נטענות. היא ביקשה ארכה להגשת הבקשה, אך בית המשפט המחוזי דחה אותה בקובעו כי המערערת לא סיפקה תשתית עובדתית מספקת והצדקה להחמצת המועד. בערעורה טענה המערערת כי התעלמו לכאורה מטעויות פרוצדורליות ומהאופי השגרתי של בקשות הגשה מסוג זה, והדגישה כי ארכות דומות ניתנו במקרים אחרים. עם זאת, המדינה טענה נגדה, וטענה כי לבית משפט קמא אין סמכות להאריך את המועד האחרון להגשת התביעה. בית המשפט העליון תמך בדעה זו, וציין כי החוק אינו קובע את ההארכה המבוקשת, ובכך מתיישב עם התכלית של צמצום מעורבות בתי המשפט בעבירות מינהליות ומדגיש את תפקידה של השפיטה המינהלית במועד. פסק הדין משקף את כוונת המחוקק לטפל מנהלית בעבירות קלות תוך שמירה על משאבי בית המשפט. בסופו של דבר, דחה בית המשפט העליון את הערעור, אישר מחדש את הטלת הקנסות, והורה למערערת לשאת בהוצאות הערעור.