בג"צ 8269/05

תקציר

העותרת, שאובחנה כחולת אלצהיימר בגיל 57, הועברה למוסד פרטי בלתי מורשה בשל חוסר יכולתן של בנותיה לטפל בה בביתן. המוסד לביטוח לאומי שלל מהמשפחה גמלת שירותים מיוחדים בסך 2,200 ש"ח, לפי תקנה 6, שאינה מזכה נכים המוחזקים במוסדות בגמלה זו. סבירותה של התקנה הוטלה בספק, ובא כוח העותר טען כי היא מפלה לרעה את השוהים במוסדות. המשיבים הצדיקו זאת כיישום מדיניות חברתית המעודדת חולים להישאר בבית. עם זאת, בית המשפט הכיר בכך שהמדינה תומכת גם בחולים מאושפזים בעקיפין. מאחר שהמוסד של העותרת לא היה מורשה, אישרו השופטים את התקנה והדגישו את תפקידה של המדינה בהגנה על החולים ומשאביה בכך שאינה מממנת מוסדות בלתי מורשים. הם הדגישו את קיומם של מספיק מוסדות מוסמכים ואת הסגירה האקטיבית של מוסדות בלתי חוקיים על ידי המדינה. פסק הדין הכיר בגישתה הפטרנליסטית של המדינה, בסמכויות הרישוי שלה ובחשיבות הפיקוח להבטחת בטיחות המטופלים וטיפול הולם, במיוחד לקבוצות חלשות. בדחותו את העתירה, הותיר בית המשפט שאלות רחבות יותר של תמיכה בחולים ללא מענה, והכיר בחוסר ההתאמה של פתרונות התלויים בתקציבים ובסדרי עדיפויות. לחוות דעתו של השופט לוי הצטרפו שישה עמיתים, שהדגישו את זכותה של המדינה לתמרץ מטופלים לבחור מוסדות מוסמכים ואת הצורך להגן על הקופה הציבורית.