ע"א 2607/02

תקציר

בעלי בניין בתל אביב תבעו להוציא את חפצי הדייר מהגג ומחדר המדרגות של הבניין שבבעלותם. השוכר טען כי זכותו להשתמש בגג נבעה מהסכם בעל פה שנעשה בשנת 1967 עם הבעלים הקודם, אביהם של המשיבים הנוכחיים, שנתן לו רשות להשתמש בגג בתמורה למימון איטום הגג. עוד טען השוכר כי פעולת המשיבים חוסה תחת חוק ההתיישנות, כי היה מעשה של בית המשפט בתיק קודם בין הצדדים, וכי היה לו אינטרס קנייני בגג. בית משפט השלום בתל אביב-יפו פסק לטובת המשיבים וחייב את השוכר להגיש ערעור. הערעור נדחה, שכן השופטת קבעה כי השוכר לא הביא ראיות מספיקות לכך שנעשה הסכם, וכי המשיבים לא הסכימו מכללא לשימוש של השוכר בגג. עוד קבע השופט כי טענת המשיבים אינה כבולה בחוק ההתיישנות, וכי תביעה קודמת בין הצדדים אינה מהווה מעשה של בית המשפט במקרה זה. משמעות דחיית הערעור הייתה כי פסק הדין המקורי שהסיר את ידו של הדייר מהגג ומחדר המדרגות עמד בעינו, והדייר חויב לשלם את הוצאות המשיבים ושכר טרחת עורך דין.