ע"א 3203/91

תקציר

פסק הדין מתייחס לסכסוך בין בני זוג גרושים על תוקפו של כתב ויתור שנחתם במסגרת הסכם הגירושין שלהם. כתב הוויתור המדובר חילט כל רכוש או תביעות כספיות שהיו לאחד הצדדים כלפי הצד השני, למעט חריג הקשור לחלקה של אגד. המערערת (ככל הנראה האישה המעורבת בגירושין) טענה כי כתב הוויתור אינו תקף בשל טעות שנעשתה בעת חתימת ההסכם, וכי לבית המשפט המחוזי סמכות לדון בתיק משום שההסכם לא היה קשור במפורש לחלק הנדון. בתגובה (שיוצגה ככל הנראה על ידי המעורב) נטען כי פסק דינו של בית הדין הרבני בעניין ההסכם הסדיר את העניין. פסק הדין, שניתן על ידי השופט ט' אור, מתייחס תחילה לטענת המערערת כי ההסכם אינו חל על המניה. פסק הדין קובע כי אמנם השיתוף אינו מוזכר במפורש בהסכם, אך ברור כי הכוונה שעמדה מאחורי ההסכם הייתה להסדיר את כל ענייני הרכוש בין בני הזוג המתגרשים. המבוא וסעיף 6 להסכם תומכים בפרשנות זו ומצביעים על כך שהמערערת הייתה מודעת למניה וויתרה במודע על זכויותיה בה. לאחר מכן, פסק הדין בוחן את השאלה איזו ערכאה שיפוטית מתאימה לטיפול בערעור. יודגש כי פסק דין הנותן תוקף להסכם בין צדדים מכיל הן יסודות חוזיים והן יסודות שיפוטיים וניתן לערער עליו על יסוד פגם בכל אחד מההיבטים. במקרה דנן, המערערת מערערת על ההסכם עצמו, בטענה לטעות. על פי פסקי דין קודמים הנוגעים לפסקי דין שהושגו במרמה, ערעור המבוסס על פגם בהסכם צריך להיות מופנה לערכאה השיפוטית שנתנה את פסק הדין, במקרה זה לבית הדין הרבני. הדבר מוצדק על ידי עקרון הכבוד ההדדי בין ערכאות שיפוטיות והעובדה שבית המשפט שנתן את פסק הדין מכיר היטב את המקרה. עוד מציינת השופטת ט' אור כי כלל ההמשכיות הזה, המחייב כי הערעורים יופנו לבית הדין השיפוטי המקורי, הוחל במקרים דומים הנוגעים להסכמי ממון לאחר גירושין שהוסדרו בבתי הדין הרבניים. לפיכך, פסק דינו של בית המשפט המחוזי, הדוחה את תביעת המערער מחוסר סמכות, מתקבל. הערעור נדחה, והמערערת נדרשת לשאת בהוצאות המשיב בסך 4,000 ₪. המשנה לנשיא ש' לוין והשופט צ' א' טל מסכימים עם פסק הדין.