תא"מ 6366-09-20

תקציר

המקור הנורמטיבי לחיוב צרכן בגין צריכת מים שלא כדין מצוי בכללי תאגידי מים וביוב. על פי כללים אלה, אם אדם מתחבר שלא כדין למערכת של תאגיד מים, החברה יכולה לנתק את החיבור ולחייב אותו בגין צריכת מים. החיוב חייב להתבסס על הערכת מהנדס, תוך התחשבות בגורמים כגון מאפייני הנכס, מספר התושבים וצריכת המים שלו. הרשות השלטונית, במקרה זה, תאגיד המים, הגבירה את חובות תום הלב, ההגינות והנאמנות, במיוחד בכל הנוגע לגביית תשלומי חובה. ככלל, נטל ההוכחה בתביעות אזרחיות הוא על התובע, אך ישנם חריגים. כאשר מדובר בתקינות ההליך המנהלי, קיימת חזקה הניתנת להפרכה לטובת הנתבע. עם זאת, במקרים בהם המסמכים והנתונים של הרשות השלטונית נמצאים ברשותה, נטל ההוכחה בדבר חוקיות פעולותיה עשוי להיות מוטל על הרשות. במקרה זה, הנתבעת, תאגיד מים, לא הציגה הערכת מהנדס או כל ראיה ממשית המצדיקה את החיוב בגין צריכת מים שלא כדין. לפיכך, מצא בית המשפט כי התאגיד לא חייב את התובע כדין בגין צריכת מים שלא כדין. משכך, נמצא כי התאגיד גבה תשלומים מהתובע שלא כדין. בדרך כלל, מקבל תשלום שלא כדין מחויב להחזירו אלא אם כן מתקיימות נסיבות מסוימות. בית המשפט רשאי לפטור אותם מחובת ההשבה אם הם יכולים להוכיח שקבלת התשלום לא פגעה בנושה, או אם קיימים גורמים מצדיקים אחרים. למרות שתביעת התובע הוגשה באיחור משמעותי, בית המשפט מצא כי הנתבע פעל גם בחוסר מעש במשך כארבע שנים. בית המשפט פסק לטובת התובעים, וקיבל את טענתם כי התשלום עבור צריכת המים הוטל שלא כדין. עם זאת, בשל השיהוי בהגשה, בית המשפט הורה לנתבעת לשלם לתובע רק מחצית מהסכום שנגבה, צמוד למדד המחירים לצרכן ממועד התשלום. סכום זה כלל גם שכר טרחת עורך דין והוצאות משפט. בפסק הדין נקבע כי יש לשלם את הסכומים בתוך 30 יום מיום מתן פסק הדין, אחרת יצטברו ביניהם הפרשי ריבית והצמדה בהתאם לחוק.