תמ"ש 17775-02-20

תקציר

השופט נעתר לבקשת הנתבעים לדחות את התביעה על הסף. ההחלטה מתבססת על שני נימוקים עיקריים, שכל אחד מהם מספיק בפני עצמו, לפיטורים. ראשית, השופט מצדד בטענת הנתבעים כי תקופת ההתיישנות פגה. השופט קובע כי עילות התביעה קמו בשנת 1992 או בתחילת שנת 1993, ומאחר שהתביעה הוגשה כ-27 שנים מאוחר יותר, היא חורגת בהרבה ממגבלת הזמן של שבע שנים בעניינים אזרחיים, ואף מעבר למגבלת עשר השנים בתביעות נזיקין. עוד קובעת השופטת כי חריגי ההתיישנות אינם חלים במקרה זה וכי מצבו הרפואי של התובע לא מנע ממנו להגיש את התביעה קודם לכן, במיוחד לאור העובדה שאותה טענה נדחתה בעבר בפסק דין שהתובע היה צד לו ואשר יוצר השתק משפטי במקרה זה. שנית, השופטת מקבלת את טענת הנתבעים כי יש לדחות את התביעה מחמת שיהוי, נוכח השיהוי הרב והחמור המיוחס לתובע. השופט מציין כי התובע ידע על הגניבה הנטענת של עסקיו במשך שנים רבות והיו לו הזדמנויות רבות להגיש תביעה קודם לכן, אך לא עשה כן. הסברו של התובע כי לא הצליח למצוא עורך דין שייצג אותו אינו משכנע, מה גם שבשלב מסוים הוא היה מיוצג על ידי הסיוע המשפטי. עוד שוכנע השופט כי נגרם לנתבעים נזק ראייתי כתוצאה מהשיהוי, אשר התובע אינו יכול להכחיש באופן סביר נוכח טענותיו שלו בדבר הנזק הראייתי שנגרם לו מחלוף הזמן. עוד מציינת השופטת כי התנהלותו של התובע ביחס להליך קובלנה קודם נגד אחד הנתבעים, אותו נטש, עולה כדי ויתור על עילות התביעה הנוכחיות. השופט מגיע למסקנה כי יש לדחות את התביעה במלואה, ומורה לתובע לשלם הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין לנתבעים.