ע"א 323/98

תקציר

במקרה דנן, הערעור נדחה, כאשר השופטים הסכימו על מסקנות שונות שעיקרן הדגש על חופש הביטוי על פני תביעות לשון הרע שהוגשו על ידי אישי ציבור. חוות הדעת מבחינה בין התבטאויות פומביות כהבעת דעה לעומת קביעות עובדתיות, וקובעת כי הכתבה הנדונה אכן הייתה הבעת דעה שנעשתה בתום לב, ובכך אינה מצדיקה התערבות של בית המשפט. השופט טירקל הדגיש כי בתי המשפט אינם מצוידים בדרך כלל לפסוק באמיתות היסטוריות, מתוך הכרה באילוצים של הליכים שיפוטיים הנוגעים לסכסוכים היסטוריים. עוד דן פסק הדין במורכבותם של דיני לשון הרע ובחשיבות השמירה על עקרון חופש הביטוי, בפרט בכל הנוגע ללשון הרע שבה מעורבים אישי ציבור. צוין כי מקרה ספציפי זה אינו מחייב הכרעה בין עובדה לחוות דעת בתביעת לשון הרע בשל מיקומה ואופייה של הכתבה בטור פובליציסט. השופט טירקל מתח ביקורת על המסקנה החלופית המיותרת של בית המשפט המחוזי בדבר "אמת הפרסום", והדגיש איפוק בפרשנות השיפוטית מעבר לסוגיות מהותיות להכרעה. בסופו של דבר, דחיית הערעור לא עלתה בקנה אחד עם מסקנותיה של הערכאה הנמוכה יותר בנוגע להגנת האמת לפי חוק לשון הרע, ופסק הדין הדגיש את ההבדל בין אמיתות שיפוטיות לבין אמיתות אחרות, והבהיר כי תפקידה של הרשות השופטת מוגבל בהתייחסות לאמיתות היסטוריות ופילוסופיות. ההחלטה התקבלה סופית ב-18 בפברואר 2002.