בש"פ 1388/18

תקציר

פסק הדין המדובר מתייחס לערעור על החלטת בית המשפט המחוזי שהורה למדינה לאפשר למשיבים, שסביר להניח שהיו עצורים או מואשמים בעבירה, לעיין בכל החומרים החסויים שהוגשו בדלתיים סגורות במהלך דיוני מעצרם. שופט בית הדין לערעורים פתח והבהיר כי חומרים חסויים אלה אינם נחשבים לתמלילי הדיונים, והם נבדלים מרישומי בית המשפט הרשמיים. עוד ציינה השופטת כי חוק המעצרים מבחין בין פרוטוקול דיון לבין החומר החסוי המוגש לצד בקשה למעצר, ולפיכך קביעתו של בית המשפט המחוזי כי חומרים אלה יהפכו לחלק מתמליל הדיון עם סגירת החקירה נגד חשוד, שגויה. לאחר מכן פנה השופט לשאלה האם החומרים החסויים שהוגשו במהלך דיוני מעצר נחשבים ל"חומרי חקירה" שיש לחלוק עם הנאשמים לפי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי. הם הבהירו את הפסיקה הקיימת בעניין זה, מתוך הכרה בכך שזכותו של הנאשם לעיין בחומרי חקירה היא מרכיב של הליך הוגן המבטיח משפט הוגן. בעוד שכל חומר רלוונטי לכתב האישום צריך, להלכה, להיות משותף עם ההגנה, ישנם חריגים לכלל זה. אין לחשוף חומרים שאינם מועילים להגנה, העלולים לפגוע במשפט הוגן או לפגוע באינטרסים ציבוריים חשובים. פסקי דין קודמים קבעו כי הגשת חומרים לשופט במהלך הליכי מעצר אינה הופכת אותם אוטומטית לחלק מרישומי החקירה שיש לשתף עם ההגנה. במקום זאת, אלה נחשבים לעתים קרובות התכתבות פנימית או מזכרים, אשר פטורים מגילוי. לאחר החלת עקרונות אלה על המקרה הנוכחי, הגיעה השופטת למסקנה כי החומרים החסויים הנדונים אינם מהווים חומרי חקירה שיש לחלוק עם המשיבים. חומרים אלה, הכוללים דוחות פעולה ועדכוני חקירה, מוגשים באופן שגרתי על ידי המשטרה והם חיוניים להגנה על עבודת המשטרה ותהליכי החקירה. מאחר שלמשיבים הייתה גישה לנתונים הגולמיים שנאספו במהלך החקירה, והם יכלו לבסס את טענותיהם באמצעים אחרים, כגון חקירת נציגי המשטרה, החליטה השופטת כי אין הצדקה לחשיפת החומרים החסויים. לפיכך, קיבל השופט את הערעור וביטל את החלטת בית המשפט המחוזי.