ע"א 3911/01

תקציר

במקרה דנן, הלוו המערערים כספים לחברת בנייה, אשר בתמורה, העניקה להם אופציה לרכישת דירה כבטוחה. בהמשך נחתם הסכם מכר לניכוי סכום ההלוואה ממחיר הדירה. עם זאת, זמן קצר לאחר מכן, החברה נכנסה להליכי חדלות פירעון. הנאמן, שמונה לנהל את הסדרי הנושים, סירב להכיר בהסכם המכר והגדיר אותו כהעדפת נושים שלא כדין. בית המשפט המחוזי אישר החלטה זו, והוביל לערעור. בית המשפט העליון מצא כי הסכם האופציה פעל כמשכון מוסווה העולה בקנה אחד עם חוק המשכון. משמעות הדבר הייתה כי היה עליה להירשם כשעבוד על מקרקעין, לפי פקודת החברות, מה שלא היה, מה שהפך אותה לבטלה מפני נושים. בית המשפט הוסיף וקבע כי הסכם המכר מעניק למערערים זכות חזקה יותר, והופך אותם מנושים בלתי מובטחים לבעלי אינטרס מעין קנייני בדירה, ובכך מעדיף אותם באופן בלתי הוגן על פני נושים אחרים. בית המשפט הדגיש כי מעמדם המשופר של המערערים נבע מניסיון לממש בטוחות הלוואה, תוך התייחסות לכוונה סובייקטיבית ולנסיבות הסובבות להסיק העדפה. באופן ספציפי, עיתוי החתימה, הקרבה לחדלות פירעון של החברה, ולא הוחלפה תמורה חדשה הדגישו פעולה מועדפת במרמה, וביטלו את ההסכם. הנאמן היה מוסמך לדחות את המכירה, בהינתן סמכויות רחבות הדומות לאלה שבתרחישי פירוק, תוך הדגשת פערים סטטוטוריים בשיקום החברה. הערעור נדחה, ובכך חיזק את סמכותו של הנאמן בניהול הסדרי נושים ועמד על הצורך ברישום כדין וביחס הוגן בין הנושים.