דנ"פ 8613/96

תקציר

בית המשפט העליון פסק בעניין פרשנותו של סעיף 4(א) לפקודת מניעת טרור, המגדיר פרסום דברי שבח או עידוד למעשי אלימות כעבירה פלילית. השאלה שעמדה לדיון הייתה האם יש לפרש סעיף זה כמתייחס למעשי אלימות כלשהם או מוגבל למעשי אלימות המבוצעים על ידי ארגון טרור. דעת הרוב, בראשות השופט אור, פירשה את הסעיף כחל רק על מעשי אלימות של ארגון טרור. פרשנות זו התבססה על ניתוח הפקודה בכללותה, ההיסטוריה החקיקתית שלה ומטרתה לחסל ארגוני טרור. הרוב סברו כי חומרת ההוראה, הפוגעת בחופש הביטוי, מידתית ביחס לסיכון המיוחד הנשקף מארגוני הטרור. השופט קדמי, בדעת מיעוט, טען כי יש לפרש את הסעיף באופן רחב יותר כך שיכלול כל מעשי אלימות המאפיינים פעילות טרור, בין אם בוצעו על ידי ארגון או יחידים. גם סגן הנשיא לוין חלק על כך, וטען כי יש לפרש את הסעיף ללא הגבלה כך שיכסה כל מעשה אלימות העלול לגרום נזק. הסוגיה השנייה שנידונה הייתה האם צריך להיות קשר הסתברותי בין הפרסום לבין התרחשותם של מעשי אלימות. הרוב, ובהם השופטים אור, דורנר וטירקל, לא ראו צורך להרחיב בסוגיה זו, שכן לא הייתה מחלוקת כי המעשים בפרסום עלולים לגרום נזק. השופט קדמי הסכים, ואילו המשנה לנשיא לוין סבר כי הפרסום עומד גם במבחן מחמיר של סכנה ברורה ומיידית. פסק דעתה של השופטת אור קבע כי על מנת שפרסום ייכלל תחת סעיף 4(א), עליו להשתמע כי הוא תומך במעשי אלימות המבוצעים על ידי ארגון טרור. במקרה הנוכחי, הפרסום לא רמז על תמיכה כזו, ולפיכך יש לזכות את העותר. עם זאת, סגן הנשיא לוין והשופט קדמי סברו כי הפרסום אכן מרמז על תמיכה בארגוני טרור וצריך להוביל להרשעה. בסופו של דבר קיבל בית המשפט העליון את ערעורו של העותר וזיכה אותו מאשמת תמיכה בארגון טרור.