בש"פ 1988/17

תקציר

פסק הדין המדובר הוא דחיית ערעור על החלטה לבטל מעצר בפיקוח אלקטרוני. המבקש עוכב תחת פיקוח אלקטרוני בעקבות פסיקה קודמת לפיה התקיימו התנאים להורות על מעצרו. עם זאת, המבקש הפר את תנאי פיקוחו בכך שיצר קשר עם המתלוננת, למרות אזהרות חוזרות ונשנות של בתי המשפט שלא לעשות כן. הפרת אמונים זו, שבית המשפט קבע כי היא הפרה מהותית, הצדיקה את ביטול המעצר בפיקוח אלקטרוני. ההחלטה לבטל את הפיקוח התבססה על מכתב של פרקליטות המדינה המפרט את כוונתם לתקן את כתב האישום נגד המבקש. אף שמכתב זה לבדו אינו מהווה ראיה מספקת, בית המשפט לא מצא מחלוקת עובדתית כי המבקש יצר קשר עם המתלוננת. משכך, נדחתה בקשת רשות הערעור על החלטה זו, שכן לא נתגלה בה עילה המצדיקה רשות ערעור. החלטה זו התקבלה לאחר בחינת הבקשה, תגובת המדינה והטיעונים בעל-פה שהוצגו. על פי החוק, סטנדרט ההוכחה בהחלטות מנהליות כמו זו מבוסס על טעמים סבירים ואינו דורש את אותו סטנדרט הוכחה כמו בתיקים פליליים. זאת ועוד, החלטת בית המשפט בערעור אינה משנה את מעמדו המשפטי של העצור, אלא רק את מקום מעצרו. לפיכך, החלטת הממונה להחזיר את המבקש למעצר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו התקבלה.