ת"א 9553-01-13

תקציר

חברת בנייה בשם לוקי התקשרה בהסכם פיתוח עם רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) בדבר זכויות בחלקת קרקע. לוקי שיעבד אז את כל זכויותיו בקרקע לטובת בנק לאומי לישראל כבטוחה להלוואה. מאוחר יותר נבנו במקום שתי יחידות ללא האישורים הנדרשים ואוכלסו על ידי לוקי. כאשר לוקי נקלע לקשיים כלכליים, ניסה הבנק לבצע את המשכון, אך התעוררה מחלוקת האם הוא כולל את שתי היחידות הללו. הבנק הגיש תביעה למתן פסק דין הצהרתי נגד לוקי ורשות מקרקעי ישראל, בבקשה לאשר כי המשכון מקיף יחידות אלה. עם זאת, בית המשפט דחה את התביעה. נמצא כי הסכם ההתחייבות משנת 1993 לא יכול היה להעלות על הדעת את שתי היחידות שנבנו ללא היתרים, שכן קיומן לא היה ידוע באותה עת. יתר על כן, התנהלות הבנק בשנים שלאחר מכן הצביעה על כך שהוא לא ראה יחידות אלה כחלק מהמשכון. לבנק היו הזדמנויות להביא עדים שהיו מעורבים בעסקאות המקוריות אך לא עשה זאת, ובמקום זאת הציג עדים שלא היו שותפים למשא ומתן הראשוני. הראיות הראו כי כוונתם הסובייקטיבית של הצדדים לא כללה יחידות אלה במשכון. בנוסף, הכללתם תהיה בלתי הגיונית, שכן מנהל מקרקעי ישראל לא יחכור יחידות שנבנו בניגוד לחוק. בית המשפט הורה לבנק לשלם ללוקי ולמינהל מקרקעי ישראל 50 אלף שקל ו-10,000 שקל שכר טרחת עורך דין, בהתאמה.