רע"א 2939/13

תקציר

במקרה דנן, ביקש המבקש רשות ערעור על שורה של החלטות הנוגעות לצו פשיטת רגל וכינוס נכסים שהגיש נגדו המשיב, שניתן על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. זאת, לאחר דחיית ערעור על החלטת הרשם בדבר מתן צו פשיטת רגל בשל אי פירעון חוב משמעותי של המבקש. הבקשה המקורית לפשיטת רגל התבססה על הסכמי אשראי וערבויות אישיות שניתנו על ידי הגורמים הקשורים למבקש ועל ידו. משלא עמדה השותפות שבשליטת המבקשת בהתחייבויותיה הכספיות, הדבר הניע את המשיב לדרוש פירעון מיידי ולהגיש בקשה לפשיטת רגל בישראל, למרות שהמבקש התגורר בארצות הברית. בבקשת רשות הערעור נטען כי ישראל אינה הפורום המתאים להליכים מסוג זה, שכן המשיב התכוון לפגוע בנכסיו של המבקש בארה"ב. עם זאת, בית המשפט החליט כי קיימים זיקות מספיקות לישראל בשל מיקום הפעילות העסקית, הסדרי האשראי וסעיפי סמכות השיפוט המשפטית בהסכמים הקשורים. עוד מצא בית המשפט כי התבטאויות של באי כוח המבקש בישראל תומכות במעשה של תביעת פשיטת רגל. זאת ועוד, ציין בית המשפט את היעדר ערעור מתאים בפני הפורום, שכן המבקש לא ציין מקום חלופי מתאים להליך. משכך, בהיעדר תשתית עובדתית לערער על טענות המשיב, אישר בית המשפט את ההחלטות הקודמות, תוך שימת דגש על הזיקה לישראל ודחה את הערעור תוך התחשבות בהצגה הארוכה והלא ראויה של בקשת רשות הערעור. לבסוף, בית המשפט הציע להטיל הוצאות בגין נוהלי הגשה פסולים, אך דרש מהמבקש לנמק מדוע אין לאכוף הוצאות לטובת אוצר המדינה.