ע"ש 109/00

תקציר

פסק הדין דן בערעור של אזרח על הארנונה שלו. ראשית, פסק הדין דוחה את טענת המערערים כי היה מקום לקבל את ערעורם בשל השיהוי של המשיב בהגשת תשובה. בית המשפט מסביר כי בניגוד לסנקציה על איחור בתגובות להתנגדויות, החוק אינו מחייב קבלה אוטומטית של ערעורים במקרים כאלה. זאת, משום שהאזרח כבר יודע את עמדת מנהל הארנונה בנוגע לערעורו, ואין לוותר על זכותו של המנהל להציג את טענותיו. בנוסף, היעדר תשובה אינו פוגע ביכולתו של האזרח להבין את המצב או להגיש ערר אפקטיבי, מה גם שהוועדה רשאית לדון בערר על סמך חומר כתוב בלבד. שנית, פסק הדין מבהיר את ההיקף המצומצם של העררים על החלטות ועדת הערר, הדנה בעיקר בערעורים על בסיס נימוקים ספציפיים המפורטים בחוק הרשויות המקומיות. אין זה המקום לדון בעניינים מנהליים רחבים יותר הנוגעים לארנונה, המצויים בסמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים. בית המשפט מדגיש כי הערעור הנוכחי מנוגד לחלוטין להחלטת ועדת הערר ואינו יכול להתרחב לעניינים מנהליים כלליים. שלישית, בית המשפט מפרש את מבנהו ותוכנו של צו המס, ודוחה את טענת המערערת כי כותרתו של סעיף 4.9 אינה מחייבת. בית המשפט קובע כי לכותרות בצו המס תפקיד נורמטיבי והן חיוניות לסיווג נכסים באופן מדויק. לכן, בית אריזה שאינו נחשב ל"מבנה חקלאי" עדיין יכול להיות מסווג כ"משרדים, שירותים ומסחר". עוד מציין בית המשפט כי כוונת העירייה העומדת מאחורי סיווגי המס אינה בהכרח לעודד חקלאות, אלא, במקרה זה, לחזק את אופיו העירוני של האזור. כמו כן, פסק הדין דן בסיווגם של נכסים 1, 2 ו-3, תוך הדגשה כי סיווגם של נכס 1 כמשרדים, שירותים או מסחר משפיע על סיווגם של שני הנכסים האחרים. בית המשפט פוסק לטובת הסיווג שקבעה ועדת הערר לגבי נכסים אלה. לבסוף, השופטת מסכימה עם טענת המערערת כי יש לסווג נכס 1 כמצוי בשטח B לשנת המס 1998, שכן המנהל הסכים קודם לכן לסיווג זה. עם זאת, מאחר שהמשיבה התמהמהה בהגשת תשובתה, מחליט בית המשפט שלא לפסוק הוצאות למי מהצדדים. הערעור נדחה ברובו, עם השינוי בדבר סיווגו של נכס 1 לשנת המס הנדונה.