בר"מ 7560/22

תקציר

פסק הדין מקבל את הערעור וקובע כי אין בסיס לחיוב הקיבוצים בהיטל השבחה. בית המשפט בחן שלוש שאלות: ראשית, ההנחה הייתה כי קיימת השבחה בשטחי הקיבוצים, אך היא לא הביאה לתועלת כספית ישירה לקיבוצים, שכן התשלומים הועברו למינהל מקרקעי ישראל. שנית, פעולות הקיבוצים לא היוו "מימוש זכויות" שכן הם לא קיבלו היתר בנייה, לא החלו להשתמש בקרקע ולא העבירו את זכות החכירה - המכנה המשותף הוא פעולות המביאות תועלת כלכלית ממשית. שלישית, בית המשפט בחן האם חל הפטור מתשלום היטל השבחה לפי סעיף 21 לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה, ומצא כי גם אם התקיימו שני התנאים הראשונים, הקיבוצים לא יכלו להשתמש בקרקע לפי ייעודה החדש מבלי לתקן את חוזה החכירה, ובכך לקיים את התנאי השלישי. כמו כן, פסק הדין דן בהשלכות הרחבות יותר של המקרה, תוך שימת דגש על הפרשנות התכליתית של חוקי היטל ההשבחה, ועל הצורך של הנהנה מההשבחה לשלם את ההיטל. בית המשפט מציין כי רשות מקרקעי ישראל, שקיבלה את התשלומים, צריכה לפצות את הרשויות המקומיות, ומזכיר את הנוהג הקיים שלא לחייב קיבוצים בתשלום היטל השבחה בהליכי השתייכות. לבסוף, פסק הדין מכיר בנסיבות הקשות בהן התנהל ההליך, בשל מלחמת "חרב ברזל", ומביע תקווה לעתיד. פסק הדין מבטל את חובת הקיבוצים בתשלום היטל השבחה ומבטל את צו ההוצאות של בית המשפט המחוזי.