ת"א 18558-07-23

תקציר

החלטת בית המשפט מתייחסת לבקשה להבאת ראיות לסתור קביעה חוקית קודמת בדבר נכותו של תובע בעקבות תאונת דרכים. הנתבעים טוענים כי התובע נמנע מלחשוף היסטוריה רפואית רלוונטית וכי הדבר מצדיק הצגת ראיות סותרות. בית המשפט קובע כי השאלה המרכזית אינה האם התובע חשף את עברו הרפואי, אלא האם לוועדה הרפואית הייתה גישה למסמכים הרפואיים של התובע והאם אלה השפיעו על מצבו הרפואי בעת החלטת הוועדה. בית המשפט מדגיש כי הוכחת תרמית מצד התובע תדרוש ראיות משמעותיות, אשר הנתבעים לא סיפקו. הטענה השנייה נוגעת להימצאותם של מסמכים רפואיים רלוונטיים מעברו של התובע, שלטענת הנתבעים לא הוצגו בפני הוועדה, ולו היו כאלה, היו משנים את החלטתה. בית המשפט בוחן את הנסיבות ומוצא הצדקה לטענת הנתבעים כי הבדיקה הרפואית לא הושלמה, וסביר להניח שהרשומות הרפואיות הקיימות היו משנות את מסקנות הוועדה. נקודת הדיון השלישית סובבת סביב הגשת חוות דעת "פרטית" מטעם התובע לוועדה הרפואית. בית המשפט מסכים עם פסיקות קודמות לפיהן הצגת חוות דעת כאלה עשויה להצדיק הצגת ראיות סותרות, במיוחד כאשר הוועדה מסתמכת עליהן. במקרה זה, נראה כי הוועדה ביססה את החלטתה האורתופדית על חוות דעת פרטית, ולכן ראוי להציג ראיות סותרות. הטענה הרביעית והאחרונה שהעלו הנתבעים, בדבר חריגה לכאורה של הוועדה מסמכותה בקביעת נכות על סמך תלונות סובייקטיביות, נדחית על ידי בית המשפט. מפרוטוקול ישיבת הוועדה עולה כי נערכה בדיקה ראויה, וטענות הנתבעים בדבר מנגנון הפגיעה נמצאו חסרות בסיס. לסיכום, בית המשפט קובע כי בקשת הנתבעים מתקבלת באופן חלקי. הבקשה נדחית ביחס לטיעון הראשון והרביעי, אך מתקבלת על בסיס הנימוקים השני והשלישי, אך ורק ביחס לתחום האורתופדי. משכך, בית המשפט מורה על מינוי מומחה רפואי בתחום האורתופדי, ודוחה את הבקשה לתחום הנוירולוגי. התובע נדרש לשאת בהוצאות המשפט של הנתבעים, וההחלטה תישלח לשני הצדדים, כאשר התיק יועבר להמשך טיפול המוקד להגנת הפרט.