בד"א 11/94

תקציר

ניתוח משפטי זה מתמקד בעבירות המשמעת של המערער, עורך דין, ובנימוקי בית המשפט לאישור ההרשעה וגזר הדין. הניתוח יתבסס אך ורק על הטקסט שסופק, תוך שימת דגש על העקרונות המשפטיים והחידושים הנדונים. **I. עקרונות משפטיים ועבירות משמעת** המערער הורשע במספר עבירות משמעת על פי החוק הישראלי, ובפרט: * **התנהגות שאינה הולמת עורך דין:** עבירה זו, המצויה בסעיף 61(1) לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961, עוסקת בהתנהגות מקצועית כללית. בית המשפט מדגיש כי איסור רחב זה כולל פעולות הפוגעות ביושרה של מקצוע עריכת הדין. על פי דברי השופט שמגר שצוטטו בסעיף 7(א), על עורך הדין לוודא שהתנהלותו "נקייה מכל פגם או עוולה המערערת את יסודות מעמדו של עורך דין". זה כולל התנהגות "ביושר, בהגינות ובנאמנות כלפי כל מי שהוא מקיים איתו קשרים מתוקף תפקידו המקצועי". * **הטעיה:** בניגוד לכלל 34 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986. בית המשפט מצא את המערער אשם בהונאה בכך שלא חשף מידע חיוני לבית המשפט, מה שהוביל לטעות בשיקול הדעת. * **הפרת חובת הסיוע לבית המשפט:** עבירה זו קבועה בסעיף 54 לחוק לשכת עורכי הדין. בית המשפט מצטט את עקרון המשפט המקובל לפיו עורך דין פועל כנושא משרה בבית המשפט ומחויב לסייע בעשיית צדק. סעיף 54 קובע במפורש כי עורך דין "יסייע לבית המשפט בעשיית צדק". **השני. נימוקי בית המשפט להרשעה** ליבת ההרשעה נשענת על התנהלותו של המערער במהלך הליך קדם משפט בפני השופט טימור. למרות שידע כי התיק נקבע לדיון הוכחות מהותי בפני שופט אחר (השופט לרון), המערער לא הביא זאת לידיעת השופט טימור כאשר ניתן פסק דין בהיעדרה של המתלוננת. * **אי גילוי מידע קריטי:** בית המשפט מצא כי גם אם ההימנעות הראשונית מביטול קדם המשפט הייתה טעות סופר של בית המשפט (סעיף 2(ג)), על המערער, בהיותו מודע למצב העניינים הנכון, הייתה חובה ליידע את השופט טימור. מידע זה נחשב "רלוונטי להחלטתו של כבוד השופט טימור לנהוג כפי שפעל" (פסקה 2(ג)). * **"עצימת עין" ושתיקה:** בית המשפט קבע כי שתיקה כאשר מודעים לתפיסה השגויה הפוטנציאלית של בית המשפט מהווה התנהגות בלתי הולמת. חוסר המעש הפסיבי של המערער התפרש כהפרת חובתו לסייע לבית המשפט (סעיף 4(ב)). בית המשפט קובע במפורש כי "די היה בכך שהמערער 'יעמוד במקום ולא יעשה דבר'". * **חובות מתנגשות: אינטרס הלקוח מול חובת בית המשפט:** המערער טען כי פעולותיו נבעו מחובתו כלפי לקוחו. עם זאת, בית המשפט הבהיר כי יש לשלב בין החובה לפעול למען הלקוח והחובה לסייע לבית המשפט. בית המשפט הביע "ספקות כבדים אם קבלת פסק דין בהיעדר הגנה אכן קידמה את האינטרסים של אשת המתלונן", שכן פסק הדין בוטל בסופו של דבר (פסקה 6(ב)). זה מדגיש חידוש משפטי באיזון בין החובות המתחרות הללו, וטוען כי רדיפת האינטרסים של הלקוח אינה יכולה לבוא על חשבון שיבוש הצדק. * **מסקנת כוונה:** בית המשפט מצא כי המערער יכול היה להשתכנע כי בית המשפט מתכוון לתת פסק דין, במיוחד כאשר מרשו אישר את תקפות התביעה. הדבר הפך את הבקשה המפורשת למשפט למיותרת, שכן "פירותיהם קצר" בחוסר המעש שלו (פסקה 4(ב)). **השלישי. טענות המערערת והפרכות בית המשפט** * **טענת המערער שלא יזם את פסק הדין:** בית המשפט מצא את טענת המערער כי הוא לא יזם את בקשת פסק הדין מוטלת בספק, תוך שהוא מצטט את פנייתו שלו ללשכת עורכי הדין בבקשה ל"פסק דין סופי" בשל אי התייצבותו של המתלונן (סעיף 4(א)). * **פרשנות המערער לצו השופט לרון:** המערער טען כי צו השופט לרון הקובע את התיק לראיות ביום 22.5.1990, מתייחס רק לסעד זמני. בית המשפט דחה זאת, ומצא מפרוטוקול הדיון כי סוגיית הסעד הזמני טופלה במלואה, ונקבע מועד לתיק העיקרי (סעיף 5(ב)). * **טענת המערער לטובת הלקוח:** המערער טען כי קבלת פסק הדין שלא בפניו משרתת את האינטרסים של מרשו. בית המשפט טען מנגד כי הדבר נתון לוויכוח, שכן פסק הדין בוטל, והחוק דורש שילוב של טובת הלקוח וחובה כלפי בית המשפט (סעיף 6(ב)). **הרביעי. גזר דין ומסקנה** * **עבירות משמעת קודמות:** בית המשפט אישר את העונשים שהוטלו, וציין כי למערער היו הרשעות משמעתיות קודמות למרות היותו עורך דין זוטר יחסית. עובדה זו החמירה את התנהגותו של המערער והצדיקה עונשים מרתיעים (פסקאות 10(א), 10(ב)). * **חוסר חרטה והתנהגות המערער:** בית המשפט הביע אכזבה מכך שהמערער לא הודה בעוולה, גם במהלך הדיון בערעור. הם הציעו לו "לרענן את ידיעותיו בחוקי האתיקה ובכללי ההתנהגות" (סעיף 8(א)). * **הוצאות אישיות:** בית המשפט הטיל על המערער הוצאות אישיות בגין התנגדותו לביטול פסק הדין השגוי, המצוין כחריג בהליכים אזרחיים (סעיף 8(ב)). **מסקנה:** הערעור נדחה, ואישר את הרשעתו של המערער בהתנהגות שאינה הולמת עורך דין, הונאה והפרת החובה לסייע לבית המשפט. החלטת בית המשפט מדגישה את החשיבות העליונה של חובתו של עורך דין לבית המשפט, שיכולה לגבור על הרדיפה אחר האינטרסים של הלקוח כאשר השניים מתנגשים. הימנעותו של המערער מגילוי יזום של מידע קריטי והסכמתו הפסיבית לפסק דין פגום נחשבו להפרות יסודיות של האתיקה המקצועית והחובה לעשות צדק.