ת"א 33371-01-22

תקציר

תביעה כספית זו נסובה סביב שתי הלוואות בסך כולל של 1,200,000 ₪ שניתנו לנתבע 1 מהתובע 1. הסכם הלוואה משנת 2012 מפרט את התנאים החלים על ההלוואה הראשונה, ואילו הלוואה נוספת ניתנה בשנת 2013 בשני תשלומים, כאשר מועד הפירעון המלא נקבע ל-30 באפריל 2013. לטענת התובעים, הנתבעים שילמו תשלומי ריבית חלקיים עד אוקטובר 2014 אך מאז סירבו לשלם, בתירוצים שונים. תובע 2, אשר לטענתו הלווה את הכסף לתובע 1, אביו, לצורך מתן ההלוואות, ונתבעים 2 עד 4, אשר נטען כי הם ערבים לחובותיו של נתבע 1, נקבו בשמם. למרות תשלומים חלקיים, נטען בתביעה כי מלוא הסכום של 2,550,000 שקל נותר בעינו. הנתבעים 2 ו-3 ביקשו לדחות את התביעה על הסף, תוך שהם מציינים את תקופת ההתיישנות כהגנה עיקרית, תוך ערעור על היעדר היריבות עם תובע 2. למרות שהתובעים הודו כי התביעה הוגשה מעבר לתקופת ההתיישנות הקבועה בחוק, הם טענו כי הקלטות שביצע התובע 2 באמצעות הטלפון הנייד שלו, אשר תיעדו שיחות בין הצדדים בשנת 2021, מהוות הודאה בחוב, ובכך מאפסות את שעון ההתיישנות. בית המשפט התמקד בשאלה האם ההקלטות מתאימות לשמש כמסמך כתוב לפי סעיף 9 לחוק ההתיישנות, אשר יקבע אם התביעה הוגשה במועד. נקבע כי ההקלטות אינן עולות כדי הודאה בכתב כנדרש בחוק. ההיבט המהותי של הניתוח קבע כי הודאות חייבות להיות מפורשות ומקיפות, תוך הכרה הן בעובדות והן בזכויות התובע. ההקלטות אמנם הודו בעובדות הרלוונטיות, אך לא הכירו בזכויותיו של התובע. יתר על כן, הדרישה הפורמלית לא התקיימה, שכן סעיף 9 קובע במפורש כי הודאות יהיו בכתב. על אף שהכתיבה הדיגיטלית עונה על דרישה זו, הקלטה חשאית של שיחות ללא ידיעת הנאשמים לא עלתה בקנה אחד עם הרצינות והסופיות שהחוק התכוון אליה. מאחר שההקלטות לא היוו הודאה בכתב, נדחתה התביעה נגד נתבעים 2 ו-3 על יסוד תקופת ההתיישנות. בתוך כך, נדחתה גם התביעה נגד הנתבעים 1 ו-4, שלא הגישו כתב הגנה, בשל חוסר מעש של התובעים. לפיכך, התביעה כולה נדחתה, ולא נפסקו הוצאות למי מהצדדים.