ע"ז 74212-06-20

תקציר

פסק דין זה עוסק בשלוש תביעות: בקשה לצו ירושה לאחר המנוח י.ש., התנגדות לבקשה לצו ירושה ותביעה הצהרתית בדבר היקף עיזבונה של י.ש. המחלוקת העיקרית היא על נכס הממוקם בתל אביב, הרשום על שם המנוח אך לטענת התובעים נרכש ונמצא בבעלות אביהם י.ש. הנתבעים, שהם נכדיה וניניה של המנוחה, טוענים כי הנכס נרכש על ידי המנוחה והוא חלק מעיזבונה. השאלה העיקרית שעל בית המשפט להכריע בה היא האם הנכס שייך לעיזבון המנוח או לתובעים כיורשי אביהם. בית המשפט מתייחס תחילה לבקשה לצו ירושה ולהתנגדות לה. נמצא כי תצהירי ההסתלקות עליהם חתמו יורשי המנוח אינם תקפים מבחינה משפטית משום שלא הוגשו לרשם לענייני ירושה או לבית המשפט, וחלק מהמורשים החותמים הם כעת נפטרים. עוד קובע בית המשפט כי התצהירים מייצגים נסיגה מנכס מסוים, דבר שאינו מותר על פי חוק. לפיכך, יורשי המנוחה הם ששת ילדיה שהיו בחיים בעת פטירתה. לאחר מכן, פונה בית המשפט לתביעה בדבר היקף העיזבון. נמצא כי הנכס לא נרכש על ידי המנוח אלא על ידי אביהם של התובעים. הדבר נתמך בכך שאביהם של התובעים ולאחר מכן התובעים מחזיקים בנכס למעלה מ-60 שנה ללא כל ערעור מצד הנתבעים. בנוסף, מתצהירי ההסתלקות עליהם חתמו היורשים, בהם מצוין במפורש כי הם מסתלקים מהעיזבון, עולה כי הם סברו שהנכס שייך לאביהם של התובעים. בית המשפט דוחה גם את טענת הנתבעים כי תקופת ההתיישנות חלפה, וקובע כי התקיימו יחסי נאמנות בין אבי התובעים לבין המנוח, ולא הייתה לתובעים כל סיבה לחשוד כי הנתבעים יערערו על זכויותיהם בנכס. לסיכום, בית המשפט פוסק לטובת התובעים, מקבל את הבקשה לצו ירושה ואת הטענה בדבר היקף העיזבון. היא מצווה כי הנכס המדובר אינו שייך לעיזבון המנוח אלא לתובעים כיורשי אביהם. הנתבעים חויבו לשלם לתובעים הוצאות בסך 50,000 ₪.