ע"א 56500-11-12

תקציר

מטרת הערעור היא לפנות דייר מוגן, בטענה כי הדייר נטש את הנכס. המערערת הציגה מספר ראיות התומכות בטענה זו, לרבות צילומים הממחישים את מצב ההזנחה של הנכס, אי תשלום ארנונה על ידי השוכר משנת 2003 ובקשה לפטור מארנונה זו בשל אי שימוש בנכס. עם זאת, השופטים, השופטת ברכה בר-זיו והשופטת ישראלה קראי גירון, לא השתכנעו כי די בראיות שהוצגו כדי להצדיק את הפינוי. הם מדגישים כי לבית משפט קמא יתרון בקביעת ראיות עובדתיות ובהערכת מהימנות עדים. ממצאי בית משפט קמא קובעים כי אף שפעילותו העסקית של השוכר הייתה דלה, היא עודנה נמשכת, ולא הייתה לשוכר כל כוונה לנטוש את הנכס. יתר על כן, השופטים מציינים כי יש לפרש את חוק הגנת הדייר, החל על מקרה זה, באופן המצמצם את תחולתו, במיוחד כאשר מדובר בנכסים מסחריים. במקרה דנן ניכרת כוונתו של השוכר לשוב לנכס, ומסקנתו של בית משפט קמא כי לא הייתה נטישה סבירה מוצדקת. השופטת קראי גירון מדגישה במיוחד כי נטל ההוכחה בגין נטישה בנכסים מסחריים נמוך יותר מאשר בתיקי מגורים. בנוסף, ראיות נוספות, לרבות משא ומתן בין הצדדים ומאמצי השוכר לתקן את הנכס, תומכות בהחלטת בית משפט קמא. לפיכך, מסכימים השופטים כי יש לדחות את הערעור.