ה"פ 205/02

תקציר

השופטת דוחה את הטענה בדבר הסכם הפשרה בין המבקשת לבין המשיב, בקובעה כי המבקשת לא הצליחה להביא הוכחות להסכם מחייב ואכיף מבחינה משפטית שנחתם בין הצדדים. גם אם הסכם כזה היה נחתם, הוא עדיין היה חסר תוקף, שכן הוא כלל תנאי השעיה שלא התקיים – ההסכם דרש את אישור בית המשפט, שלא ניתן. השופטת מדגישה כי טענת המבקשת כי נכרת הסכם מחייב אינה משכנעת, שכן מעשיה של המשיבה לאורך ההליך הצביעו על כך שלא בכוונתה להתקשר בחוזה מחייב מבחינה משפטית. בנוסף, הימנעותו של המשיב מחתימה על ההסכם, יחד עם נסיבות נוספות, מלמדות בבירור כי לא הושג הסכם כזה. כמו כן, השופטת מדגישה כי טענת המבקשת לחוסר תום לב מצד המשיב אינה נתמכת וכי המשיבה פעלה כדין במילוי חובותיה כמנהלת עיזבון. פעולות המשיב, לרבות הצגת ההסכם בפני בית המשפט הרלוונטי, היו ראויות בהתחשב בנסיבות. עוד מציינת השופטת כי לו היה הסכם, הוא היה בטל מאחר שהוא נוגד את סעיף 97(1) לחוק הירושה, המחייב אישור בית משפט למנהל עיזבון להעביר נכס השייך לעיזבון. לבסוף, נוזף השופט בא-כוח המבקש על שימוש בשפה בלתי הולמת ובוטה כלפי באי כוח המשיב, ואינו מוצא מקום לביטויים כאלה בהליך. המבקש חויב לשאת בהוצאות המשיב ובשכר טרחת עורך דין בסך של 25,000 ₪.