ת"א 1515/05

תקציר

מדובר בתביעה אזרחית הנוגעת לחובה של חברה לבנק, והערבים לחוב זה - בעלי המניות בחברה, בעל ואישה. מקורו של החוב בהסכם אשראי שנחתם בין החברה לבנק בשנת 1998, אשר חייב את בעלי המניות להעמיד ערבות תמידית לכל חובות החברה לבנק, ובעלי המניות חתמו על כתב ערבות מקביל. בתחילת שנת 2000 העבירו בני הזוג את מניותיהם, אך נותרו ערבים. הבנק תבע את החברה ואת בעלי המניות על החוב בשנת 2005. הנתבעים טענו כי ערבותם בוטלה בעל פה, כי הם אינם "בעלי עניין" בחברה וכי על הבנק מוטלת חובה להודיע להם על מצב חשבון החברה ולא עשו כן. עוד טענו כי חלק מהצ'קים שהתקבלו מחברה שלישית היו צריכים להימסר לנתבעים כדי שניתן היה לפדות אותם, דבר שהיה מקטין את החוב. השופט פסק לטובת הבנק. הערבות לא בוטלה מאחר ולא הייתה הודעה בכתב כנדרש בחוק, ובכל מקרה חלה על חוב קיים. הנתבעים נמצאו בעלי עניין בחברה בעת חתימת הערבות, וגם בעת התביעה, למרות שהעבירו את מניותיהם, ולכן לא נחשבו "ערבים יחידים". השופט קיבל את גרסת הבנק לאירועים בנוגע לביטול הערבות לכאורה בעל פה. הבנק לא היה חייב ליידע את הנתבעים על מצב החשבון, שכן הבעל הנתבע ניהל את החשבון ולאישה לא הייתה סיבה לפקפק בו. לבסוף, קבע השופט כי הבנק פעל כראוי ביחס לשיקים של צדדים ג' וטענת הנתבעים בעניין זה נדחתה. הנתבעים חויבו לשלם את החוב, הריבית והוצאות המשפט.