עש"א 33614-07-10

תקציר

בית המשפט מצא כי פרשנותה של הוועדה המקומית לתכנון ובניה לסעיף הפטור בסעיף 19(ג)(1) לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה הייתה מצמצמת יתר על המידה. הסעיף מעניק פטור מהיטל השבחה – צורת מיסוי – בגין בנייה או הרחבה של דירות מגורים. בית המשפט קבע כי כל בעל זכויות בחלקת רישום אחת זכאי לפטור בגין דירת מגורים אחת בשטח של עד 120 מ"ר, ללא קשר למספר הבעלים המשותפים במגרש. פרשנות זו עולה בקנה אחד עם לשונו המילולית של הסעיף ותכליות החוק, הכוללות מטרות חברתיות וכן עידוד פיתוח חלקות קרקע ריקות לבנייה למגורים. בית המשפט אמנם הכיר בכך שיש לפרש את החוק באופן מצמצם בשל עקרון הצדק החלוקתי, אך מצא כי פרשנות הוועדה תביא לצמצום דרסטי בזכויותיהם של הזכאים לפטור. בנוסף, דחה בית המשפט את טענת הוועדה כי אילוצים תקציביים ימנעו פיתוח עירוני רחב היקף, וקבע כי החשש אינו מבוסס. באשר לסוגיה השנייה, קבע בית המשפט כי יש לקבוע את שטח הפטור על פי הדין שהיה בתוקף בעת מימוש הזכויות – במקרה זה, מועד הוצאת היתר הבניה. כך, זכאים המערערים לפטור של עד 120 מ"ר, ולא 140 מ"ר להם טענו. ההחלטה התקבלה לאחר ששקל את השיהוי הבלתי סביר של הרשויות במענה לבקשת המערערים, אך בית המשפט ציין כי גם תגובה מוקדמת יותר לא הייתה משנה את אזור הפטור. לבסוף, דחה בית המשפט את טענת המערערים כי הם מנועים מלבקש פטור בשל שומה מוסכמת והסכם פיתוח. השומה המוסכמת לא התייחסה לסוגיית הפטור, והסכם הפיתוח אפשר להם להגיש בקשה לפטור. כל צד חויב לשאת בהוצאותיו, ואילו המשיב חויב לשלם למערערים הוצאות משפט, הפרשי הצמדה, ריבית ושכר טרחת עורך דין בסך 12,500 ₪.