ע"א 190/84

תקציר

פסק הדין נסוב סביב הדרך הנכונה לרשום מרפסות ליד דירות גג בבתים משותפים על פי החוק הישראלי. בית המשפט בחן את הגדרת "דירה" ו"רכוש משותף" בסעיף 52 לחוק המקרקעין, ומצא כי החוק אינו מגדיר רכוש משותף באופן פוזיטיבי אלא שיורי. השופט טען כי נקודת המוצא לקביעת הרכוש המשותף צריכה להיות הדירות עצמן, ורק החלקים שאינם שייכים לדירה כלשהי צריכים להיחשב כרכוש משותף. השופטת מתחה ביקורת על גישתו של המשיב שסיווג חלקים מסוימים בבית משותף כרכוש משותף מטבעו. תחת זאת, הציע בית המשפט לבחון האם חלקים אלה יכולים להיחשב כדירות לפי סעיף 52, המגדיר דירה כ"חדר או תא, או מערכת חדרים או תאים, שנועדו לשמש יחידת מגורים שלמה ונפרדת". אם ניתן לסווגם ככאלה ואם כל דרישות החוק מתקיימות, יש לרשום אותם כחלק מהדירה ולא כרכוש משותף. גישה זו, טען בית המשפט, תיצור מצב משפטי הגיוני ועקבי יותר, תוך הימנעות מהאנומליה של מגורים בחלק מהרכוש המשותף. עוד ציין השופט כי מטרת החוק היא לאפשר לבעלי הדירות זכויות מלאות בחלקים מהבית שמחוץ לדירתם, ורישומם כחלק מהדירה הוא פתרון הולם יותר. ההחלטה התייחסה גם לסוגיית המשטחים החשופים, וקבעה כי סיווגם כחלק מדירה צריך להתבסס על הערכה מעשית וויזואלית האם הם נראים כחלק טבעי מהדירה, ומתפקדים כיחידה שלמה ונפרדת. על המפקח לבחון כל מקרה לגופו, תוך התחשבות בעובדות שונות כגון שטח המרפסת ביחס לחלל הפנימי של הדירה. סיכומו של דבר, הערעור התקבל, והמשיב הונחה לקבוע האם ניתן לרשום את המרפסת המדוברת כחלק מהדירה על פי ההנחיות שניתנו. ההחלטה הדגישה את החשיבות של פרשנות החוק באופן סביר והימנעות מסיבוכים מיותרים ברישום הנכס.