ת"א 22960-11-15

תקציר

התובעת, חברה יזמית בתחום הנדל"ן, רכשה את הזכויות בקרקעות מסוימות בחריש מהנתבעת, אף היא חברת נדל"ן, מכוח הסכם מכר. הרכישה הייתה כפופה לחתימת הנתבע על כתב התחייבות מול רשות מקרקעי ישראל המגביל את הנתבעת מלהשתתף במכרזי רמ"י בחריש למשך שנה. בהמשך חתמו הצדדים על נספח להסכם המכר בו נקבע כי הנתבעת תקבל על עצמה את מגבלת רמ"י בתמורה לתשלום נוסף של 3 מיליון ₪ מהתובעת. התובע תבע את הנתבעת על החזרת 3 מיליון השקלים, בטענה כי הנתבע הפר את התוספת בכך שהשתתף במכרזים באמצעות חברה שלישית, מאליבו, במהלך התקופה המוגבלת. עוד טענה התובעת כי הנתבעת לא פעלה בתום לב במהלך המשא ומתן על התוספת, תוך ניצול מעמדה הפגיע של התובעת שיצרה מגבלת מנהל מקרקעי ישראל. בית המשפט לא מצא כל הצדקה לטענות התובע ודחה את התביעה, תוך שהוא מקבל במידה רבה את טענות הנתבע. בית המשפט קבע כי תביעת התובעת להשבה חוזית אינה סבירה שכן היא לא ביטלה את הסכם המכר או את התוספת. התוספת, בהיותה חלק מהסכם המכר, אינה ניתנת לביטול באופן עצמאי ללא השבה הדדית, דבר שהתובע לא ביקש. זאת ועוד, בית המשפט מצא כי כוונת הצדדים, כפי שעולה מלשונו הברורה של התוספת, אינה תומכת בטענת התובעת להחזר יחסי של 3 מיליון ₪ על בסיס קיצור תקופת ההתיישנות. המשא ומתן שקדם לנספח והנסיבות סביבו לא הצביעו על לחץ או השפעה בלתי הוגנת על התובע. באשר להתקשרויות הנתבעת עם מאליבו, קבע בית המשפט כי התובעת לא הוכיחה די הצורך כי התקשרויות אלה הפרו את מגבלת רמ"י. מהראיות עולה כי התובעת הייתה מודעת ואף עודדה את הנתבעת לחפש שיתופי פעולה למכרזים במהלך התקופה המוגבלת. בית המשפט דחה גם את טענות התובעת בעניין היטל ההשבחה, בקובעו כי על פי הסכם המכר, הנתבעת אחראית להיטל הקשור לתוכנית שנחקקה בין חתימת הסכם האופציה לבין הסכם המכר. לבסוף, בית המשפט הורה לתובעת לשלם לנתבעת הוצאות בסך של 130,000 ₪ ודחה את תביעתה החלופית של התובעת לפיצוי חוזי מוסכם על הסף.